ציפור

עמדתי שם. כמו גולם.
ועכשיו, אני מצטער על זה.

אבל ההתחלה היא זאת:

אני עומד בשביל. אני צריך כבר להיות בבית ממזמן.
אמא תכעס.
אבל לא נורא.
אני מסתכל על הנוף.
הוא מהפנט.
הוא פשוט.
פשוט, אך מדהים.
כי כשאני מסתכל בו,
אני מרגיש, את כל הרגשות.
זוכר, את כל הזכרונות.
חולם, את כל החלומות.
אני רוצה לבכות. מרוב שזה יפה.
אני רוצה לצחוק. לצחוק, כי אני סתם עומד. פה ולא שם, גבוה – גבוה.
אני רואה ציפור.
היא בטח מאושרת.
היא יכולה לעוף. לעזוב הכל, ולעוף.
אני רוצה להיות ציפור.
עמדתי שם. כמו גולם. ועכשיו, אני מצטער על זה.
כי יכולתי לעוף איתה.
עם הציפור.
אבל לא עשיתי זאת.