פרצה בשריון

פני מסכה של קיפאון,
חסרי רגש או מטרה
רק שעשוע אל חשבון אחרים מדי פעם
זה מה שאני מראה לאחרים
מבפנים בוערים רגשות עזים,
שמחה, עצב, קנאה, שנאה
שנאה שמרעילה את מה שנותר מלבי הדואב
אך עז מכולם, זה שאני מנסה להסתיר יותר מכל
הוא האהבה. שבוערת בתוכי כמו להבות אין סופיות, מכלה אותי בכל רגע שאני לא איתך
אך אסור שמישהו יראה אותה, אסור שמישהו יראה אף אחד מרגשותי,
כי רגשות הם חולשה, כך לימדו אותי ימי חיי,
רגשות הם פרצות בשריון הקשיח שהוא אני, ופרצות צריך לחסום.
לכן אסור לי לאהוב, אז מדוע כך פרט בך מפתה ומגרה אותי,
כל תנועה קלה, כל צחוק, מעורר משהו עמוק וחמים בחזי, משהו שלא ידעתי אל קיומו
משהו שהלוואי שלא היה שם,
האם זו אשמתי? האם אותם מבטים מלאי תשוקה שמחה וצחוק הם פרי דימיוני?
ליבי רוצה להאמין שלא,שרגשותי אכן הדדיים, אך מוחי אומר לי שהם המצאה אווילית וחסרת משמעות.
מאז ומתמיד הקשבתי למוח, כיוון שהלב היה מדוכא מדי בשביל לתת עצות טובות
אולי כדי לי לשקול את גישתי מחדש