פרויקט סיפורים – עצירת התאבדות.

׳אף פעם לא חשבתי על זה . על הילדים שיושבים בצד ומחייכים אל העולם . אף פעם לא תראו אותם ללא חיוך . אף פעם לא תראו את הנשמה שלהם . סגורים בפני עצמם , לא ניתנים לקריאה . תמיד עניינו אותי הילדים האלה . איך זה שהם תמיד שמחים ? הרי כשמחייכים שמחים לא ? מה הם מחביאים מאחורי החיוך ? יש בשכבה שלי ילדה כזאת . אף פעם לא מדברת עם הילדים . והם לא מדברים אליה , אני בטוח שאם ידברו אליה היא תדבר .׳ . זה מה שעבר בראשי כל פעם שראיתי את הנערה השקטה , שתי כיתות מתחתי , רק בת 10 . לא מדברת , לא מתקשרת עם העולם . הייתי כלכך תמימה , שואלת את השאלות האלה , שופטת אותה במהירות רק לפי מה שהולך בבית הספר , לא בדקתי קודם , מה קרה , לא בדקתי למה היא לא מדברת . אבל את הסיפור חיים שלה , למדתי רק אחרי . כשסוף סוף התעוררתי .

זה היה יום קייצי חם מאוד , והחלטתי ללכת לבדוק את אותה הנערה , לבדוק למה היא כך . היא פתחה את הדלת , מבט מופתע ומפוחד על פניה כשראתה אותי .
״היי״ אמרתי מחייכת .
״ה..הי אור..״ היא אמרה עם מבט מבוהל .
״אני יכולה להיכנס ?״ שאלתי בנימוס ומבטה לאט לאט התרכך .
״כן..״ היא לחשה ופתחה לרווחה את הדלת , מציגה לי בית גדול ומרוהט היטב , זה היה בית יפה כלכך למראה ! היא בטח נהנית לגור כאן.
״ל.. למה את פה ?״ היא שאלה .
״רציתי לשאול אותך משהו״ עניתי לה ועל פניה היה מבט מעוניין אך עדיין מבוהל ודואג .
״למה בבית ספר ,״ התחלי וצבט פניה התקשה בשניות וניהיה אדיש . שוב קשה לקריאה וכמעט בלתי אפשרי לפיצוח .
״למה את סגורה ככה ?״ שאלתי , התמימות שלי נראתה בעיני . באמת לא הבנתי אז את הסיבה .
״ז .. זה כל..כלום .. אני בסדר .. אני.. צריכה ללכת .. היה נחמד שקפצת .. לבקר״ היא אמרה במהירות יוצאת מהבית כשהיא לבושה בסוודר ארוך ביום הכי חם בשנה . באמת לא הבנתי אז את פשר ההתנהגות המוזרה שלה .

אבל עכשיו , אני מבינה . הרשתות החברתיות תמיד עניינו אותי ותמיד הייתי מעורבת בכל דבר הקשור בהם . לא היה יום שבו לא הייתי מעודכנת על מצב חבריי . הטוויטר והאינסטגרם שלי היו פתוחים באותה השניה שמצאתי איכשהו את המשתמש הזה . @LoveYourScars לא ידעתי למה הטוויטר הציע לי את אותו משתמש , אך שמתי לב שאחד מחברי עוקב אחרי משתמש זה , וזו אכן הייתה הנערה הזאת . התעניינתי במשתמש הזה , לבדוק למה היא עוקבת אחריו . אבל הופתעתי לראות שם תמונות שמלאות בשתי דברים . ידיים , ודם . אני עם התמימות שלי , נבהלתי , לא מבינה למה שילדה בת עשר תתעניין בזוועה הזאת . פלשבקים של התמונות האלה עדיין הופיעו במוחי . לא יכולתי להתגבר על הסקרנות הארורה שלי ולחצתי שוב על המשתמש . הפעם מנסה להתעלם מהתמונות , והולכת על הציוץ הצפציפי שאותה נערה שלחה למשתמש הזה .

׳זה הסיפור שלי , אני רוצה שלפחות מישהו אחד ידע אותו לפני שמשהו רע קורה .
נולדתי בישראל , למשפחה רגילה , לא חסר לנו כסף ועד גיל 3 גדלתי בלי שום בעיות . בגיל שלוש גיליתי שדודה שלי התאבדה . לא הבנתי עדיין זה אמר אבל רק ידעתי שאני לא אוכל לראות אותה יותר . מאז , אמא שלי , תמיד בדיכאון . אבא שלי? אף פעם לא בבית , הוא תמיד שיכור , אף פעם לא נמצא כדי לעזור . בגיל 3 , בפעם הראשונה שהוא היה בבית מזה שנה , שניה לפני שהוא הלך הוא בא אליי ואמר לי ׳את , את שמנה׳ . אני זוכרת את זה כלכך טוב שהצמרמורת והדמעות כבר מתחילות לבוא .. בכיתה ד עוד למדתי בבית ספר פרטי , לא רוצה לפגוש אנשים , רוצה להיות לבד . אבל בכיתה ה אמא שלי הכריחה אותי ללכת ללמוד בבית ספר ציבורי . כל הילדים היו נחמדים בהתחלה , אבל אחרי ששמעו שלהורים שלי יש כסף? הם התחנפו אליי וניסו להיות חברים שלי . כל מה שרציתי היה שתיהיה לי חברה אחת אמיתית .. מאז אני מתרחקת מכולם , ולא מדברת עם אף אחד . הם למדו לא לדבר איתי גם . אבל הם חושבי שזה בגלל שאני עשירה , שבגלל זה אני מתעלמת מהם , הם מפיצים שמועות , הם מרביצים , הם מקללים , הם הורסים את החיים שלי ! ואף אחד לא יודע , לאף אחד לא אכפת . אני עדיים בכיתה ה . הסיוט יגמר עוד מעט, אני מבטיחה .. החיים שלי יגמרו עוד מעט .. אני מבטיחה .. אני חותכת כבר מגיל 7 . כשגיליתי שאבא שלי נכנס לכלא . עוד שמועות רצו בבית ספר . שאני רוצחת , שאני פושעת כמו אבא שלי . כבר לא יכולתי לסבול את זה ! הייתי חותכת כל הזמן . זה ניהיה כמו ׳תחביב׳ . כל יום הייתי עושה את זה ופוגעת בעצמי . הכאב הבלתי מוסבר אבל באותו הזמן מענג . אהבתי את ההרגשה של הכאב , התרגלתי אליה . הייתי מסתובבת שעות בבית ספר , פוגשת מבטי שנאה מילדים , כמה ׳שמנה׳ ׳זונה׳ ׳עשירה מסריחה׳ ׳מוזרה׳ מכמה מהם . כמה ניסיתי להתחבב עליהם . הפסקתי לגמרי לאכול , רק את האוכל של אמא שלי, הוא הזכיר לי שהיא עדיין אמא שלי , לא משנה מה , אבל ההזכרה הזאתי נעלמה כשהיא התחילה להגיד לי שאם אני אמשיך לאכול בכמויות גדולות כאלה אני אשמין . רק שהיא לא ידעה שזה הדבר היחיד שאני אוכלת .. זה כאב כלכך , לפעמים היתי כלכך חלשה שהייתי הולכת בדרך למטבח ונופלת בדרך , ופשוט לא מצליחה לקום . לא היו לי את הכוחות . לא היה לי בשביל מה לקום . גם עכשיו אין לי … זה הסיפור שלי , בקרוב הוא יגמר׳

קראתי ודמעות נאגרות בעיני. איך יכולתי להיות כלכך עיוורת ?! היא חותכת ? היא חותכת. כל התמונות אלה בטוויטר זה מה שיש לה על הידיים? רק המחשבה על זה הכאיבה לי ביד .(זה באמת ככה אצלי עכשיו. רק מחשבות על ידיים מלאות בדם גורמות לי לכאב מעצבן בידיים- הערת הכותבת) אבל אז הרגשתי את עצמי נופלת על הרצפה כשראיתי אותו . היא פרסמה סרטון . סרטון .. התאבדות. התאבדות?!?! בגלל זה היא אמרה שהסיפור שלה עומד להיגמר ?!?!?

׳היי , אתם בטח לא מזהים אותי , סתם ילדה , לא שווה כלום .. החיים שלי לא שווים כלום .. בגלל זה אני כאן .. הסיוט הזה שנקרא החיים שלי עומד להיגמר .. אתם לא תצטרכו להתאמץ בכלל בלהיות מגעילים אליי , זה מגיע לי . הרגע גיליתי שאני אנמית בגלל כל האוכל שאני לא אוכלת , איבדתי יותר מדי דם בגלל כל החתכים האלה שגרמתם לי לעשות . אני בקושי יכולה לקום מהמיטה בגלל המחשבות על מה יקרה עוד כמה דקות בסוף הסרטון הזה .. אני מצטערת על כל הרע שעשיתי לכולם , אני ממש לא הולכת להאשים אתכם בכלום , זה אני.. הכל אני.. אני הייתי טיפשה ולא עשיתי את זה מיקודם . אז אני עושה את זה עכשיו .. אתם יכולים להגיד שלום .. כי אני לא חושבת שנתראה יותר .. אלא אם מה שקרה לי יקרה לכם , ואז תבינו אותי .. אני מצטערת לכל מי שאוהב אותי , אם יש כאלה , אני חייבת לעשות את זה , זהו, נגמר התפקיד שלי בחיים…..״ היא דיברה שוב ושוב ואני משתגעת מהידיעה שמישהי הולכת לאבד את החיים שלה ואני יושבת בבית ורואה אותה עושה את זה ! קמתי ובמהירות רצתי לבית שביקרתי בו בפעם האחרונה . אף אחד לא ידע היכן היא גרה חוץ ממני , את אחד לא העז להתקרב לפה חוץ ממני .
״את פה ??? תפתחי לי את הדלת!!!״ צעקתי מתקתקת בדלת בלי הפסקה ללא מענה ובסוף מוותרת על הנימוסים שלי ומתפרצת אל תוך הבית כשאמא שלה בסלון רואה טלוויזיה . היא לא שמה לב למה שעובר על הבת שלה ?! לא אמרתי כלום. פשוט התפרצתי פניה ורצתי לכל החדרים , מחפשת אותה . איפה היא ?! איפה היא !?! ואז ראיתי אותה עדיין בסרטון שלה . עדיין מצלמת אותו .
״עצרי פה !״ צעקתי . היא נבהלה אבל חזרה למה שעשתה לפני כן במהרה .
״תעצרי פה אמרתי! את לא יכולה לעשות את זה ! זה לא שווה את זה !״ צעקתי אליה כשהיא סובבה את הפנים שלה אליי וצחקה .
״ראית את אמא שלי? לא שמה לב שהבת שלה מנסה להתאבד , את רואה פה עוד אנשים חוץ ממך?! למה את פה בכל מקרה ?!!״ היא שאלה כשדמעות יבשות זולגות על לחייה
״את לא עושה את זה ! החיים שלך חשובים! תשכחי מאמא שלך או אבא שלך או הילדים המפגרים מהכיתה ! מגיע לך לחיות ! את תתגברי על הכל ותראי שאת חזקה ! את תיהי לוחמת ואף אחד לא יוכל לפגוע בך שוב ! את צריכה להפסיק .. בבקשה ? אכפת לי ממך ! אני לא רוצה שתאבדי את החיים שלך ! אפשר לנצח בכל קרב כל עוד את נשארת חזקה. תקשיבי לי. אין שום דבר ששווה יותר מהחיים שלך . הם הדבר הכי חשוב , הם יקרים מזהב ושווים יותר מכל דבר , את צריכה לשמור עליהם ! אין לך תחליף בעולם הזה !״ אמרתי לה מכבה את המצלמה שהיא צלמה בה עד עכשיו .
״את שווה כלכך יותר ממה שאת חושבת . כלכך כלכך יותר ! לא מגיע לך אמא כזאת ! לא מגיע לך לעבור בריונות כזאת ! את מיוחדת בדרך שלך ! את יפה בדרך שלך ! את עצמך ! זה מה שבאמת משנה ! זה שאת לא מושלמת זה מה שעושה אותך יפה ! זה מה שעושה אותך עצמך ! אין דבר ששווה יותר ממך , תזכרי את זה ! תפתחי את הפה ותדברי, תגידי את מה שאת חושבת גם אם זה מגעיל . תגידי את זה לבריונים האלה בפרצוף ! כי יש המון ילדים כמוך שסובלים מזה ! ואני כאן כדי לעזור . את צריכה לעזוב את הסכין , להפסיק לפגוע בעצמך , את צריכה לאכול ! את אנמית למען השם ! תשמרי על עצמך , את מיוחדת בדיוק איך שאת״ אמרתי לה מוחה כמה דמעות ומרימה אותה משם מוציאה אותה מהבית הזה ומביאה אותה לביתי , הכנסתי אותה , הכרתי אותה למשפחה שלי , היא גרה איתי, כבר לא פוגשת באמא ואבא שלה , בדיוק כמו שרצתה . הם היו אחת הסיבות לניסיון התאבדות שלה , אז מצאתי לכך פיתרון . תמיד יש ברירה , רק צריך למצוא אותה .

כי מה שעומד מאחורי חיוך , הוא לא בהכרח שמחה .