עצירת התאבדות- פרויקט סיפורים

לאחר שסיימתי את שיעורי הבית ניגשתי אל המחשב,
נכנסתי אל הפייסבוק, כמה התראות חדשות והודעה אחת
אבל היה משהו אחר שמשך את העין שלי, דמעות החלו להציף את עיניי
-אמא ואבא, הלוואי והייתי יכולה להראות לכם כמה אני אוהבת אותכם!
תודה לכל מי שניסה לעזור,
להתראות- הסטטוס האחרון של שירן, אחת מהילדות בכיתתי, שפורסם לפני שניות אחדות.
קמתי במהירות ויצאתי מהבית, אני זוכרת את הדרך לביתה בעל פה
פעם היינו חברות טובות וכשהגענו לחטיבה התחלנו להתרחק קצת, אני לא ממש זוכרת למה
רצתי כשני רחובות והגעתי לבית קומות, פתחתי את הדלת הראשית, מתנשפת
עליתי במדרגות לקומה 4, דלת ביתה הייתה פתוחה, פתחתי את הדלת בתנופה
נכנסתי אל חדרה וראיתי אותה תלויה מהתקרה כשחבל שעשוי מכמה חולצות קשורות,קשור לצווארה, אבל יכולתי לראות אותה נושמת בכבדות, נאבקת. הנחתי כיסא תחת רגליה והיא כנגד רצונה הניחה את רגליה עליו, הורדתי בעדינות את החבל מצווארה והיא קרסה על הכיסא.
ראייתי נעשתה מטושטשת מכל הדמעות שכבר הציפו את עיניי, זלגו על לחיי ונספגו בחולצתי.
חיבקתי אותה כמה דקות ולאחר שנרגעתי קצת "שלא תחשבי בחיים לעשות את זה שוב!" אמרתי והתרחקתי קצת, "אני לא יכולה לסבול יותר! את הקללות, ההשפלות, הכל!" היא פרצה בבכי חזק יותר.
חיבקתי אותה שוב "זה לא שווה את זה" לחשתי לה "זה לא שווה שתגמרי את החיים שלך" הוספתי בלחישה. "זה כן! את לא יודעת איך זה, את לא יודעת איך זה לחזור הביתה ולנסות לעצור את הדמעות כדי שהאחים שלך או ההורים שלך לא ישימו לב, רק בלילה אני מתפרקת, בשקט" היא מלמלה רועדת.
נאנחתי "מה עם ההורים? המשפחה? האחים שלך צריכים אותך" אמרתי לה מנסה לשכנע אותה להוציא את רעיון ההתאבדות מראשה "הם לא יבינו ממילא" לחשה אבל ידעתי שנגעתי בנקודה רגישה. המשפחה שלה חשובה לה יותר מהכל, אני בכלל לא מבינה למה יורדים עליה.
"את לא עושה את זה שוב!" פסקתי, היא רק הנהנה וחיזקה את החיבוק.

-כעבור שנתיים-
"אנחנו גומרות בצפר!" חייכתי בהתרגשות "אני לא מאמינה" אמרה שירן וחיוך מאושר על פניה.
"שמרו על קשר!" אמרה נועה, חברה חדשה שלי ושל שירן "כמובן" אני ושירן ענינו יחד.
כמו שאתם רואים, אני ושירן חזרנו להיות חברות טובות, והאמת שהקמנו לעצמנו סוג של חבורה.
אולי אני לא הילדה הכי מוצלחת בלימודים, אבל העובדה שהצלתי את שירן מהתאבדות, אני לא יכולה להסביר כמה גאווה אני מרגישה.