עננים של ידע

בתוך ענן אפור יושב ונוטף.
נוטף כאב בעירבוב דיכאון.
רק מלמעלה אני יכול להסתכל ולהבין.
הרים לבנים ואפלים, ניצבים באופק.
הרים של קושי וניסיון.
ים של תקווה וימות של אהבה.
מערבולות של פחד בניחוח שנאה.
רוגע ושלווה נמצאות רק במעמקי האוקיינוס.
וכשאתה צריך להוציא את הראש מהמים,
שמיים שחורים בין כוכבים נוצצים, אתה יכול להרגיש אותם בוכים.
עמקים ירוקים פרוסים מלפניך ויערות שרופים של חברות כולאים את עינך.
בימים אפורים, כשהשמים דכאוניים והרוח הקרירה עוטפת אותך,
חמלה וצער נמצאים איתך.
הרעם והברק הגיעו ביחד, צרחו וצעקו ללא נחת.
אחריהם הגשם הסוער מקנאה, מוביל אחריו צרור ארוך של תסכול ואכזבה.
את הנהרות הגועשים אפשר לשמוע מרחוק.
זורמים וצועקים את שמם של המתים. נוטפים געגוע ובוכים צער.
בסוף הנהרות ישנם, מפלים של אהבה ואגמים של מיניות,
מקומות שלמים של תשוקה ורגש. גם כששקט וגם כשרועש אפשר להרגיש את הייחודיות.
הירוק עוטף את הכחול כמו שהיערות הסבוכים עוטפים את המים הרגועים.

חיים שלמים עברת; התרגשת, בכית, צחקת, חיוותָ.
אך מי היה שם כשהעדפת לטבוע על לצוף? ומי היה שם כשהעדפת לפול על לעוף?
הרי ברגע האחרון כשנותרת לבדך, עם הבן אדם היחיד שתמיד היה איתך.
הבנת שהבן אדם הזה הוא אתה.