עלטה

הרוח הקרירה הצליפה בפני והגשם השוטף זלג על ראשי ונספג בבגדי כשיללות הזאבים נשמעו במרחק. הזמן עמד מלכת בעודי מחכה, סבלנותי עומדת לפקוע כשהאזעקה נשמעת. אני נצמדת לקיר ומנסה להיבלע בחשכה כשאני שומעת את צעדיהם הכבדים קרבים ואת ליבי דופק במהירות. הרגשתי שעבר נצח עד שהם חלפו על פני, שבעה צללים כבירים חבושי ברדסים שחורים קודרים ומסכות מבעיתות. הם הדיפו צחנת מוות. לאחר מספר רגעים יצאתי ממחבואי ורצתי בדממה לעבר היציאה שנסגרה במהירות, השתחלתי דרך הפתח הצר שנייה לפני שהשער נסגר ושמעתי את קרקוש המתכת. המשכתי לרוץ עד שהפסקתי לשמוע את האזעקה מחרישת האוזניים שמבשרת שברחתי. האטתי עד שעברתי להליכה ובחנתי את האזור בו אני נמצאת – יער עבות שחור שנדמה כי אין לו סוף. זהו זה. עשיתי את זה. הצלחתי לברוח משם. אז למה אני עדיין מרגישה שמשהו לא בסדר? כמעט כאילו זה היה קל מדי.. שמעתי רחש מאחורי והסתובבתי, אך לא היה שם כלום. החרדה געתה בי כשפתאום הרגשתי את זה. צמרמורת שעוברת בגופי ומשתקת אותי. ידעתי בדיוק מה זה אומר – הם כאן.
גופי נדרך והסתובבתי לאחור אט אט. שבעת הצללים ניצבו מולי, הרגשתי את דמי קופא בעורקי ואת נשימתי נעצרת. אחד מהם התקדם לעברי. ניסיתי לברוח, אך לא הצלחתי, הייתי משותקת. הצל ניצב מולי, במרחק נגיעה. היד שלו הושטה אלי והוא נגע בפני, מגעו היה קר כקרח והעביר בי צמרמורת. כעבור כמה רגעים ידו התנתקה מפני והוא הוריד את הברדס. הוא חבש מסכה לבנה דמוית צבי, ומאחוריה שררה חשכה מוחלטת. לפתע עיניו השחורות משחור החלו לזהור בצבע של אש. לא הצלחתי להתיק את מבטי מהאש המרצדת. תחושה חמימה שטפה אותי, הרגשתי את השרירים שלי נרפים ואת הראש שלי מסתחרר. ניסיתי להיאבק בתחושת העייפות ששטפה אותי ובקול בראשי שהפציר בי להיכנע, אך לא הצלחתי למנוע זאת. עפעפי כמעט נסגרו ובקושי יכולתי לעמוד. הצללים הקיפו אותי והמשיכו להתקרב. רגלי כשלו ונפלתי על האדמה הקשה. הצללים גחנו מעלי, לא יכולתי להדוף אותם יותר. כל המאבק הזה, כל השנים האלו, לשווא. בתוך תוכי, תמיד ידעתי שזה בלתי נמנע. ברגע שאני אכנע, הכאוס יתחיל. נשמתי נשימה עמוקה והסתכלתי על הירח המלא. דמעה זלגה על לחיי כשהשלמתי עם גורלי המר. הורדתי את המגננות ונכנעתי. הצללים הסתערו עלי, כל גופי צרב והרגשתי כאילו אני עולה באש. זה היה הכאב הנורא ביותר שחוויתי בכל ימי חיי. יכולתי להרגיש אותם מזדחלים בתוך גופי, מפזרים את הקסם האפל שלהם ומשתלטים עלי. התחלתי לדמוע מרוב כאב וייחלתי שהוא יעלם. רק רציתי שזה ייפסק. פתאום, כאילו קראו את מחשבותיי, הכאב נחלש, ובמקומו הופיעה תחושה מעקצצת וקרירה. אך הפעם במקום להירתע ממנה, קיבלתי אותה ונהניתי ממנה. יכולתי להרגיש את השינוי. אני כבר לא עצמי.