ספיראלות של כוכבים

אתם יודעים שהיקום שלנו וכל הכוכבים הם מערכת שהולכת ומתפשטת ? ממש כמו כמה אנשים שעומדים על מדרגות נעות ומתרחקים אחד מהשני בלי הפסקה. אני יודע את זה כי קראתי את זה בספר ספרייה אחרי שהעיפו אותי משיעור ערבית כי לא הפסקתי לדפוק על השולחן עם האצבע, אפילו כשאמרו לי להפסיק. אם היינו יכולים לשלוט במהירות שבה אנחנו זזים היינו יכולים לקפל את הזמן. הייתי יכול נגיד, לרוץ במהירות שמתקרבת למהירות האור וככה הזמן שלי היה הולך ומאט, עד שהיה נעצר. זה היה יכול להיות מאוד שימושי בשבילי. אני מדמיין את אבא רב עם אמא. הם מתחילים להתווכח ולצעוק וסתיו מתחילה לצרוח כי היא פוחדת גם. אם הייתי יכול לעמוד על צדק, הייתי נופל ישר למטה כי לצדק אין אדמה קשיחה שאפשר לעמוד עליה כמו בכדור הארץ אלא אדמה במצב צבירה של מילקשייק. אני מדמיין את אימא שותקת והולכת לשטוף כלים, עם מבט בעיניים של ממש קצת לפני דמעות. בכוכב ניוטרונים לעומת זאת, הדחיסות כל כך גדולה שראש של מחט היה שוקל שם טון. אני מדמיין את אבא מרביץ לאמא. אבא ואמא שלי הם כמו כוכב כפול. אחד גדול יותר וחם יותר, ובגלל זה הוא תמיד שורף את השני כשהם מסתובבים ביחד. אני מדמיין אותו זורק עליה את הכסא מהמטבח. גם כוכבים לפעמים מתפוצצים, וכשזה קורה קוראים להם סופרנובות. בלילה אבא מבקש מאמא סליחה ואומר לה שהוא באמת אוהב אותה. אחרי שהסופרנובות מתפוצצות, חלק מהן הופך לחורים שחורים שכוח הכבידה שלהם כל כך גדול ששום דבר לא יכול להתחמק ממנו, אפילו לא אור. אם הייתי יכול לקפל את הזמן, הייתי יושב שם איפשהו ביקום המתפשט ומסתכל עליהם אוכלים ספיראלות של כוכבים.