סיפור עם אופי

גבר כבן שלושים יושב על ספה בסלון ביתו וכותב. הוא כותב במחברת, שונא להקליד.

הוא כותב סיפור שכבר מזמן רצה לכתוב אך לא ידע בדיוק איך. הוא ידע מה הוא רוצה לעביר בסיפור. מה הרגש שעומד מאחוריו וגם באיזו אווירה להשתמש כדי להעביר אותו. אבל תמיד היו המון בעיות קטנות וחילוקי דעות שלו עם עצמו שמנעו ממנו לכתוב את אותו סיפור.
בכול מקרה הוא מקווה שהצליח להתגבר על כולן, או לפחות על מספיק מהן כדי שיכול לכתוב.
הוא מתחיל. הוא כותב בקצב די מהיר וזה משמח אותו, בינתיים אין קשיים גדולים מדי. מצד שני זה מאוד מתיש, הוא חושב זה יותר מדי, הוא חושב לקחת הפסקה אבל יודע שיש סיכוי שלא ימשיך לכתוב אם יפסיק עכשיו. אז הוא ממשיך

הוא כותב סיפור על אישה זקנה שנמצאת בהפלגה של כמה ימים ובינתיים כותבת. האיש כבר מזמן רצה לכתוב על מישהי שכותבת, להעביר את תחושת הסופר. הוא פחד שאולי מודעות עצמית היא קצת גימיקית מדי אבל עכשיו פחות אכפת לו.

בכול מקרה, הזקנה כותבת סיפור פנטזיה, על קבוצת אבירים בספינה בלב ים שמותקפת על ידי מפלצת ימית אדירה. היה לאיש חשוב שהיא תכתוב דווקא סיפור דמיוני. הוא חושב שיש משהו יפה באנשים מבוגרים שכתובים פנטזיה. חוץ מזה זה אומר המון אליה בתור דמות. שיש בה משהו חולמני, אפילו ילדותי.

ברור שהיא צרכיה לסמל אותו. הרי זו מודעות עצמית. אבל הוא לא חושב שבחר שתהיה כזו בגלל שהוא ילדותי דווקא. ואולי כן?

הנה. הנה מחלוקת שיש לו. האם הדמות הראשית היא בעצם הוא? בעצם מסמלת את הנפש שלו? אם היא ילדותית זה אומר שגם הוא ילדותי. ומה אם היא מרושעת? אז גם הוא מרושע? ואולי היא מסמלת רק חלק ממי שהוא. חלק מסוים, ילדותי או מרושע. אין לו ממש כוח להתעסק בזה עכשיו. עכשיו הוא רוצה להעביר משהו מאוד מסוים. את הבדידות שלה, את הכאב שלה. הוא דוחה את הדילמות לאחר כך.

בסיפור שלה בינתיים האביר כמעט מנצח את המפלצת רגע אחרי שחברו הטוב ביותר מת לו בידיים. היא כתבה כבר שלושים עמודים, זה לא יהיה ספר אבל בכול זאת מכובד מאוד. יש לה סוף מאוד ברור והיא כבר כמעט סיימה אותו. היא רוצה סוף שמח כמה שיותר. כזה שינתק את הקוראים וירחיק אות לרגע מהעצבות של חייהם, אבל בכול זאת עם תחושה מעט מרה, מאט אירונית.

האיש מרוצה מעצמו, הוא מרגיש שיצר דמות מורכבת, ושגם הצליח להיות מתוחכם מאוד ולומר משהו חדש בז\'אנר הכתיבה על אנשים שכותבים, למרות שקרא על כך שאף אחד כבר לא יוכל לעשות זאת אחרי הסרט ההוא של צ\'ארלי קאופמן עם ניקלוס ק\'ייג. עכשיו. הוא הרגיש שהצליח. וגם יחסית מהר ובלי בעיות. כי על התמודדות עם הדילמות וויתר.
הבעיה היחידה שיש לו היא עם הסוף. אין לו ממש אחד כזה. מצחיק שלזקנה יש סוף נורא ברור ודווקא לו אין.

הוא קם לשתות כוס מים. כשהוא חוזר יש לו עוד הברקה. הוא יסיים את זה ככה סתם. אפילו בלי שהיא תרד מהספינה, כי ככה זה בחיים. אף פעם אין באמת סוף ברור. וזה גם באמת יהיה ניגוד מעולה לסוף הדרמטי שהיא כותבת על זה שהאביר מתחתן והופך למלך וחי באושר. אז זהו, ההחלטה נפלה.

הוא כותב את הסוף וקם לאכול משהו, הוא יקליד את זה עוד מעט ואולי יעבור על זה שוב. בכול מקרה הוא מרוצה. יצא לו סיפור עם אמירה, סיפור עם אופי. וגם אם לא, בכול מקרה זה היה נורא כייף.