סיפורי זוועה בהמשכים – אחים בדם (חלק 1\3)

psychominde236 13/03/2015 784 צפיות 4 תגובות

היה זה ליפני כחודש, פסעתי על המדרכה האדומה בדרכי חזרה מבית הספר כשלפתע שמעתי קול קורא לי.
"פססט, בואי לפה!"
לחש הקול בנימה משונה, קולו היה צרוד ומאיים.
"בשביל מה?" גיחכתי. "בשביל שתחטוף אותי, תאנוס אותי, מה?"
המשכתי לצעוד קדימה בגאון, אהבתי להרגיש עילאית על אנשים. אתם מוזמנים לקרוא לי אנוכית, לכנות אותי בשמות, אך יהיה זה מעשה עצוב. אתם כל כך מאויימים על ידי שאתם מנסים לירות עליי מילים, למה? מדוע מפריע לכם מה תחושותיי, או שאני מרגישה טובה מכם, אינכם יודעים אם זה נכון. אם תנסו להטיח בי עלבונות אדע כי אכן נכון הדבר, כי אני באמת בוגרת מכם, חכמה מכם, טובה מכם.
"ומה אם אגיד לך שאוכל לתת לך משהו שתמיד רצית, משהו שאין שווה לו?"
הקול גיחך. הוא יודע, אני לא יודעת כיצד, אך הוא יודע מה רצונותיי. לא פחדתי.
"אם כך, למה הינך מתחבא בין הצללים?"
נשענתי על החומה שליד הסמטה ממנה נשמע הקול ושילבתי ידי בהתנשאות.
"שפה כל כך גבוהה ממשהי כל כך; חלשה."
את המילה האחרונה הוא לחש בעדינות, כמי שמחזיק בידיו חפץ בעל ערך ומפחד להפילו.
"חלשה? הא! אולי אתה לא באמת מכיר אותי כפי שחששתי."
הוא צחקק בקול מרושע.
"רק מי שמרגיש חלש, חסר אונים, נהנה כל כך להתעלות על אחרים!"
נימת קולו השתנתה ממשפט למשפט, מתאימה עצמה למצב הנוכחי, כאילו פורטת עליי. לא ידעתי האם כדאי לגשת אליו. מצדו האחד של הדבר רציתי כח, ומצדו השני; חששתי. לא פחדתי, אני מסוגלת להתגונן מפני כל איום אשר יפול עליי, אך לא רציתי לראות את חלומי מתרסק.
"ובכן,"
אמרתי ופסעתי לכיוון אל תוך הסמטה.
"אני מקשיבה."
__________
הייתי שכובה על רצפה קרה, כל הגוף שלי כאב. אני חושבת שמסוגלת הייתי לחוש בדמי הזורם בכל נים ווריד בגופי.
לפתע, תחושה נפלאה הציפה אותי, כאילו כל הכאב נשטף בן רגע. הרגשתי חזקה.
"מרגיש טוב נכון?"
שאל אותו קול משונה מן הסמטה.
נסיתי להיזכר במה שקרה לאחר שניגשתי אליו, אך הזכרונות היו כל כך מעורפלים שהיה הדבר בלתי אפשרי.
"תוכל לרענן את זכרוני, דומני שאיני מסוגלת להיזכר באירועים שלפני איבוד הכרתי."
פקחתי את עיניי ובהיתי בתקרה, לא יכולתי לקום, גופי היה משותק לחלוטין.
"אל תזוזי, את צריכה לתת לגוף שלך לנוח זמן מה."
אמר הקול ברוך מחליא, כאילו גם צחק על על נסיוני לזוז וגם דאג שלא יקרה לי דבר. נאנחתי והמשכתי לשכב על הרצפה ללא תנועה, רק עיני מרפרפות על החדר. החדר היה מכוסה כולו בשיש שחור שגרם לכל הקירות ולתקרה להיראות כמו רצפות. היה זה משונה, אך גם יפה.
"אני עדיין מחכה לתשובתך, מה קרה בסמטה?"
הוא נאנח. לא הייתי בטוחה אם ציפה שאזכור או קיווה לכך, אך היה ברור כי הוא לא אמר את הדברים הללו לראשונה.
"כשלבסוף שיכנעתי אותך לגשת אליי התחלנו לדבר, סיפרת לי שאת אוהבת להיות נעלה על אנשים ושאלת האם אוכל לתת לך את זה. מסיבה לא ברורה בטחת בי מיד כשהגשתי לך את הבקבוקון הכחול, אפילו לא שאלת מה זה יעשה לך ליפני שלגמת מן הנוזל."
נימתו הייתה עכשיו עליצה, הוא נהנה מן הרעיון שיכל לתת לי כל דבר בלי שאחשוד בו. כמובן שלא חששתי, אם היה זה רעל שבא להרוג אותי זה היה מוות מהיר וקצר, אם היה זה סם שהוא מנסה למכור התחושה המלווה הייתה שווה את חוסר הזהירות, ואם היה זה סם אונס סביר להניח שלא הייתי זוכרת דבר. גם אם הייתי נדבקת במחלת מין אין זה משנה לי.
"זה לא סם אם חשדת בכך, זה דבר מופלא הרבה יותר!"
"אם זה דבר מופלא כמו שאתה מציין, מה התשלום על כך שלקחתיו ממך?"
שמעתי אותו פוסע מצד לצד, מנסה לבחור במילים המתאימות לתיאור המצב.
"הנוזל ששתית, הוא… הוא מאפשר לך להגיע ליכולות מסויימות שאין לאף אדם."
הוא היסס בדבריו, בוחר את הנימה שלו ואת המילים שלו בקפידה יתרה.
"תחשבי שמישהו מתנשא מעלייך, לועג לך, ובא לך ללמדו לקח. היכולות שלך, אלו שקיבלת מן הנוזל, מאפשרות לך לשלוט בגופו, בדמו. יש לך היכולת להכאיב לו, אפילו להרוג אותו!"
הוא שתק שתיקה ארוכה. יכולתי לשמוע את פעימות ליבו, את דמו הזורם מהלב את אל הגוף ובחזרה. יכולתי לחוש את נימיו ועורקיו בראשי, למפות אותם. הייתי מודעת לכל טיפת דם בגופו.
האיש המשיך בדבריו.
"את יכולה לגרום לאנשים לעשות כל מה שעולה ברוחך, והמחיר;"
הוא נעצר. פעימות ליבו גברו במהירות, הדם זרם בגופו ללא משים, היה נדמה כי אפשר לשמוע את תאוותו. הוא לא רצה כסף, לא, הוא רצה משהו אחר.
"נשמתיך."
קולו נשבר. הוא פחד שאסרב, אבל למה? כבר לקחתי את הנוזל, לא הייתי אמורה להיות מחוייבת לתת לו את נשמתי?
"יש לך חודש, ואז את יכולה להגיע להחלטה."
הוא אמר את המשפט במהירות, משתדל להישמע נוקשה, רק מנסה.
"ולמה שלא פשוט אהרוג אותך ליפני שתיקח את נישמתי?"
שוב הצחוק המצמרר שלו, הוא כל כך נהנה לשחק בי. ידעתי שאני נחותה ממנו, שהוא יכול לדרוך על נפשי ולרסק אותה, חששתי מפניו. לראשונה מזה זמן ארוך הרגשתי חסרת אונים.
"את מוזמנת לנסות."
אמר במיסתוריות. למה שיגיד דווקא את זה, הרי הוא יודע כי אין אני נופלת לאיומים ריקים. זנינו יודעים שאם באמת הייתי בסכנה אם הייתי מנסה להרגו הוא לא היה מהסס לומר לי זאת. נכון?


תגובות (4)

זה הסיפור שלך לתחרות? אם כן, אז למה הוא בהמשכים?

13/03/2015 17:27

    לא, רציתי אבל הוא יצא לי נורא ארוך. אני אמצא משהו אחר לתחרות…

    13/03/2015 18:35

האמת שלא אכפת לי שהוא יהיה ארוך, רק שיהיה בסיפור אחד.

13/03/2015 19:17

    כבר כתבתי משהו אחר לתחרות

    13/03/2015 20:02
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך