שעונו המופלא של רוברט

למרות שהסיפור שלי כתוב ומפוזר ברחבי העולם ומתורגם לשמונה עשרה שפות שונות, אני בטוח שעוד לא שמעתם אותו. אבל זה בסדר, זה רק עניין של זמן. הכל עניין של זמן. נעים מאוד אני רוברט… רוברט סנדרו.

אני מתגורר בדירה קטנה באקוניה, אחת הערים הקטנות במקסיקו הגדולה. אני בן שבעים ושש ועובד כשען ברחוב הראשי בעיר. אנשים רבים מגיעים אלי מכל רחבי העיר ואם להיות קצת "צנוע", אפשר להבין אותם. אני עוסק במקצוע כבר למעלה מחמישים ואחת שנות ידע שטבולות בניסיון רב, ותמיד הוצאתי את לקוחותיי מרוצים. התחלתי כשען בגיל צעיר. בגיל עשרים וחמש לא ציפיתי להתאהב במחוגים יותר מאשר בנשים. מעולם לא הייתה תקלה שעזבתי אותה באמצע ותמיד הייתי פרפקציוניסט הדוק. תיקון השעונים תמיד הקנה לי אושר. אני אדם שמסוגל לתת עוד זמן לזמן שכבר נגמר לו הזמן ממזמן. כשיש לך את הכוח הזה, אתה מרגיש על גג העולם. אפילו על השלט של החנות שלי כתוב בגדול: "איש הזמן". כן, אהבתי את כל העיניים האלה שידעו והכירו את השען הטוב בעיר.

הכל התחיל בבוקר גשום ואפור. תקופת חורף כבד עוטפת את ימינו האחרונים ומקפידה לשמור את השמש החמה רחוקה מתמיד. לקחתי את כובעי, לבשתי את מעיל העור שלי ויצאתי לעוד יום קשה בעולם המחוגים. אני גר ממש ליד הרחוב הראשי. למזלי, לא מצריך ממני מאמץ גדול מלהגיע במהירות לחנותי מבלי להירטב כולי. התיישבתי על הכיסא והתחלתי במלאכה. אחרי הכל, יש עוד לקוחות שבניגוד לגשם, נמאס להם לבקר אצלי בכל בוקר. לאדם בגילי, אין כל כך הרבה כוח. כדי להמשיך לתפקד כראוי אני תמיד פותח את הבוקר עם הסנדוויץ' שלי: טונה, מיונז, קצת גמבה ואני מוכן להתחיל בעוד יום נגד הזמן.

אני מושיט ידי אל הסנדוויץ' הנכסף, אך בדיוק נכנס אלי לקוח שאתמול סיימתי לעבוד על השעון שלו. שעון אדיש, עקשן ועצלן שהצליח להשאיר אותי שעה שלמה לאחר הסגירה אתמול. הוא היה צריך סוללות מיוחדות וניקוי יסודי כדי להמשיך את מסעו בין שעות הזמן. הנחתי את השעון בידי כשחיוך מסופק נמרח על פני, והושטתי לו אותו ביד רחבה. הוא אמר שבשום מקום אחר הוא לא מצא שען שהצליח לתקן לו אותו, ורגע לפני שהוא התייאש הוא הגיע אלי. אמרתי לו שאין דבר כזה ייאוש בעולם. אם באמת תרצה, תצליח. הוא אמר יפה תודה, שילם והלך לדרכו.

העבודה, ממש כמו הזמן- אף פעם לא נגמרת. תמיד יש לקוחות והחנות תמיד תוססת. אני לא מתלונן, הרי מה כבר יש לאדם בן שבעים ושש לעשות? אני מודה לאלוהים שאני עדיין בריא ושלם, נאנח וממשיך לעבוד. אני עובד עם הכלים הכי "מיושנים" שיש. למרות כל הטכנולוגיות שיש היום, אי אפשר לסמוך על מכונות בעולם המחוגים. למכונה אין את הרגש והיצירתיות שיש בידי האדם, ולא משנה עד כמה היא משומנת. באותו הרגע שהושטתי את ידי אל המברג הקטן, שמעתי את הבטן שלי מקרקרת בקולי קולות. אני מניח את המברג ופותח את הסנדוויץ' שבלעדיו אני לא אוכל להמשיך לתפקד.

אני מניח את הכריך על הצלחת ושוטף את ידיי בכיור לא רחוק משולחן העבודה שלי. לפתע אני שומע שוב את פעמון הדלת של חנותי מתנדנד מצד לצד, ואומר לי בשפתו שיש לי עוד עבודה. לקוח מסתורי נכנס אל חנותי. לקוח שלא ראיתי בעבר. גבוה, שזוף, זקן צפוף ומסודר, משקפי שמש קהות, ומעיל עור בוהק שמתחבר אל מכנס אפור ומסיים בנעליים שחורות.
"זה בטח אחד מתיירי העיר העשירים" מלמלתי בליבי.

"ברוך הבא לאקוניה ידידי. במה אוכל לעזור?" הוא הסתכל עליי במבט בוחן מכף רגל ועד ראש ואמר: "יש לי מתנה בשבילך. הגעתי אלייך כי שמעתי שאתה הטוב שבטובים ואין יותר ידוענים ממך בנושא השעונים. יש לי שעון לתת לך, שעון מיוחד במינו שעובר במשפחתי מדור לדור. סבא שלי אמר שהוא נועד כדי להעניק עוד חיים לזמן שכבר מת, בשביל לתת חיים לאנשים שבאמת מבינים ומעריכים את הזמן. הוא גם נתן לי את הכתובת של חנותך, לכן הגעתי אלייך".

הוא הניח אותו על השולחן והסתכל עלי. שעון בלוי, ישן מאוד! מצופה זהב משופשף ועצוב, סדוק בחלקה העליונה של הזכוכית ומחוגיו עמדו מלכת. אני מסתכל עליו. כמעט המום לחלוטין, ואדיש ותשוש ועייף ועצבני מהבלבול מוח הזה על הבוקר ועל כל השטויות האלה שתוקפות אותי באמצע הרעב ואומר: "אני מצטער, כנראה התבלבלת במישהו אחר. התיאטרון העירוני נמצא ממש בקצה הרחוב, דרך צלחה ידידי". הוא חייך חיוך קצר, הסתובב והמשיך לכיוון דלת היציאה. רגע לפני שהוא הולך לדרכו, הוא אמר: "חבל שויקטור סרגיו לא בא בעצמו להביא לך אותו. אחרת היית מקבל אותו בברכה", ויצא מהחנות.

נתקפתי הלם… ויקטור סרגיו היה חברי הטוב ביותר בילדותי. רגע לפני שהוא הלך לעולמו, הוא אמר לי שיש לו מתנה לתת לי. אבל שזה עוד לא הזמן המתאים.
רצתי אחריו לכיוון דלת היציאה, וראיתי אותו עומד מולי. "עשית בשכל" הוא אמר ונתן לי את השעון. "אני נשאר פה מחוץ לדלתך. כשתיכנס חזרה, תזיז את מחוגיו של השעון. מפה והלאה אתה כבר תבין לבד. כשתסיים אני עדיין אהיה פה. אחכה לקחתו בחזרה. רק לפני שאתה מתחיל, זכור טוב את התאריך ואת השעה של היום, שלא תאבד את עצמך. בהצלחה". לא ידעתי למה הוא מתכוון.
חזרתי מבולבל ועצבני אל הכיסא, והתחלתי לאכול סופסוף את הסנדוויץ'. לקחתי ביס והנחתי אותו על השולחן. בעודי לועס ומתענג עליו, התחלתי לשחק עם השעון.

השעון הראה על השעה 13:20. הרמתי את נצרתו והתחלתי לסובב את מחוגיו אחורה. המשכתי והמשכתי ולא קרה דבר, אך הרגשתי בתחושה מוזרה מאוד. הסתכלתי סביבי ולא הבחנתי בשום דבר יוצא דופן, עד שהסתכלתי על הסנדוויץ'. הוא שלם!! אפילו הניילון עוטף אותו בצמידות כאילו לא נגעתי בו כלל. נתקפתי הלם. חשבתי דקה על מה שקרה וחשבתי שאני חולה נפש. המשכתי לסובב אותו אחורה תקופה ממושכת ולפתע הסדק שהיה על הזכוכית נעלם כלא היה, ואז נפל לי האסימון. השעון הזה שולט בזמן. "לא ייאמן!!!" צעקתי בהתלהבות.

המשכתי לסובב ולסובב שעות שלמות וימים ארוכים! שבועות וחודשים ואפילו יובלים, עד שהגעתי ל400 שנה. זכרתי טוב את התאריך והשעה בה התחלתי את מסעי בזמן, אך זה הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע. קמתי בסקרנות מטורפת, הסתכלתי במראה וקיבלתי את שוק חיי. המראה שיקפה אלי את אותו רוברט סנדרו, אך בגיל הרבה יותר צעיר. משהו כמו 25. הרגשתי בעננים! הייתי אמור כבר למות או להיות בגלגול אחר, אבל כנראה שהשעון הזה שומר על גיל הגיוני כשמסובבים אותו. אין לי מושג איך זה עובד, אבל זה עובד. הייתי חייב לצאת החוצה. פתחתי את הדלת ולא האמנתי למראה עיניי. המכוניות נסעו! היו להן צמיגי גומי מנופחים, כולן היו עשויות פח זול ופנסים ישנים. הן נסעו באדישות על הכביש וצייתו לרמזורים בקפידה מוגזמת. היו מסכי פרסומות גדולים על כל מיני פלאפונים ישנים וזולים בשם IPHONE 8 … וGALAXY 7 … הכל סביבי היה ממש מוזר.

אפילו ראיתי עשרות אנשים הולכים להם ברגל בכזו נמרצות, כאילו שלהשתגר זה כבר פסה. לא הבנתי מה קורה. הבטתי בשעון והוא היה פשוט מושלם. זהב נוצץ ומבריק, ועליו כתוביות בקטן: "NEW WORLD". התפעלתי, זה באמת עולם חדש ופשוט בלתי ייאמן מה שקורה לי פה. אף אחד לא יאמין לי. המשכתי להסתובב והייתה לי הרגשה שיש לי ייעוד מסויים בתקופה הזאת. אני עובר רחובות ומתפעל מכל ה"טכנולוגיה" הזאת שהייתה פעם, ראיתי מטוסים מוזרים עם כנפיים בצדדיהם ומדרגות לבניינים שלא רק שהן לא נעות, הן לבנים קפואות במקומן.
חיוך על פניי ואני ממשיך ללכת וללכת וללכת…. עד שהגעתי לבית גדול ומאוד "מפואר" יחסית לבנייה שמסביב. חצר ענקית ושער גדול שמחזיק על גבו שלט: "משפחת סרגיו". אני מסתכל על השלט, בוהה בו במשך דקות ארוכות וחושב מה קורה פה לעזאזל?.. עד שלפתע הוא יוצא אלי.

חברי הטוב, חבר הילדות שלי מגיל כל כך קטן, ויקטור סרגיו בכבודו ובעצמו. רצתי אליו במהירות ונתתי לו חיבוק גדול. הייתי כל כך נסער ששכחתי מה קורה ואיפה אני ולאן אני הולך. ישבנו שנינו ודיברנו כל כך הרבה, על כל התקופות, החוויות, המעידות והשטויות. הרגשתי בתוך חלום שלא רציתי להתעורר ממנו. לאחר שצחקנו ונהנינו כל כך, דיברנו קצת יותר ברצינות. הוא אמר לי שמעולם הוא לא נפטר. הוא פשוט חזר אחורה בזמן ושעכשיו טוב לו. הוא לא מתכוון לחזור אל העולם העכשווי ורצה לחיות כמו מלך, כמו מישהו בלי דאגות, בלי צרות, והמון שקט נפשי.

אמרתי לו שאני כל כך מתגעגע ושיש לנו שנים של פערים להשלים. "אל תדאג ידיד ותיק, אתה תבוא שוב לבקר. עכשיו הבנת מה היא המתנה שדיברתי עליה"? "בטח שהבנתי! אני לא מאמין שזה קורה לי, מאיפה השעון המופלא הזה? איך זה עובד?" שאלתי. הוא חייך ואמר: "ידידי, אל תשאל שאלות- לא תשמע שקרים. זה שעון עתיק מאוד שקיבלתי במתנה". תשמע ויקטור זה פשוט מדהים. אני עדיין לא מאמין. "כן, גם לי לקחו כמה שנים לעכל את פלאו של הזמן, ועכשיו תראה אותי.. נהנה מכל טוב וטועם מכל העולמות. טוב, לא מכולם, אבל בגדול ממש טוב לי פה". ומה זאת הטכנולוגיה הזאת? מה אלה הפחיות האלו עם הגלגלים? המטוסים המוזרים? ולמה לעזאזל כולם הולכים ברגל?. "ככה זה בתקופה של היום. זאת אומרת, התקופה של אז. החיים היו כל כך… פשוטים. אבל עכשיו לך לך ידידי, נכדי עדיין מחכה לך שם אל מחוץ לחנותך. רק אל תשכח לבוא לבקר מפעם לפעם, הא?" "ברור שאבוא. כל כך התגעגעתי אלייך אלוהים מה שהולך פה זה מטורף!".

אמרתי לו יפה שלום. הפעם נפרדתי ממנו כמו שצריך, מבלי לדעת מתי אראה אותו שוב. חבר יקר, הוא ייחסר לי.
יצאתי מביתו והתחלתי לחזור אל הכיוון שממנו באתי. לאחר חיפוש ממושך מצאתי את חנותי, נכנסתי והתיישבתי על הכיסא. סובבתי במשך שעה ממושכת את מחוגיו של השעון בחזרה קדימה. בעודי מסובב את השעון, ראיתי אותו הולך ומתבלה. משחיר ומתיישן כמו ברזל חלוד. עם השנים לפתע התנפצה לה הזכוכית וסדק עמוק נחקק בה. המשכתי לסובב עד שהגעתי בדיוק לאותו תאריך ושעה שבה התחלתי את טירוף הזמן הזה. הבטתי על השולחן וראיתי את הסנדוויץ' מחכה לי בדיוק כמו שהשארתי אותו. הביס הראשון כבר נלקח ממנו והרעב חזר אל בטני.

במבט חטוף אל המראה הבנתי שדייקתי בזמן. קמתי מכיסאי וניגשתי אל הדלת. הוא עמד שם. משלב ידיו בסיפוק, ומחוייך כמעט. "נו? איך היה?" חייכתי מאוזן לאוזן וגמגמתי: "אם היו לי המילים להגדיר את מה שחוויתי, הייתי מצליח להגיד לך איך היה. תודה רבה לך". הוא אמר שהעונג כולו שלו, לקח בחזרה את השעון והסתובב לדרכו. רגע לפני שהוא הולך אחזתי בידו ושאלתי בסקרנות: "מתי תחזור שוב?.. מתי אראה את ויקטור בשנית?" הוא מחייך… "הזמן יגיד. מי כמוך יודע כמה יש לו לומר…"

הוא הלך לדרכו והשאיר אותי בפה פעור ובחוויה שלא אשכח לעולם, גם בגילי.

וכך הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את חברי הוותיק ויקטור סרגיו לאחר מותו.
מתי אראה אותו שוב? את זה– אתם כבר יודעים…

נכתב ב- 30/03/2418

ע"י – רוברט סנדרו.