נסיעה

תמיד המדים נראו לי כמו כמו יחידה אחת, נקישה קלה באצבעות ואתה חייל. אבל הם לא, אתה לובש אותם לאט לאט, את החולצה הלבנה, את המכנסיים והגרביים וכמה דקות ארוכות עוברות עם הנעליים והקשירות והשרוכים, ואני רואה איך הדסקית מקפיאה לך את הגוף ואני נלחמת בצורך לשים עליך יד שתמיד חמה, והנה השעון הזה של כמו כולם.
פעם חשבתי שהמדים הם יחידה אחת אבל אתה מתקלף לאט לאט, בהתחלה זה השיער, והעגיל, וכל הדברים שקיבלו את הצורה שלך, אתה כבר לא זקוק להם, הארנק והשעון. כל הבגדים מסודרים בארון כמחכים, המיטה והטלוויזיה הכבויה, הגיטרה מסתכלת עליך כשאתה יוצא מהחדר.
ואתה לובש את החולצה שיושבת מסודרת על כיסא במיוחד כדי שלא תתקמט, מכפתר לאט לאט כל כפתור ומושיב את הכומתה הירוקה בביתה.
ואז מרים תיק כבד וירוק עם יותר מדי ופחות מדי דברים, והמבט בעיניים שלך.
פעם חשבתי שהמדים הם יחידה אחת, אבל אני רואה איך לאט לאט הופך הפחד להתרגשות לא מוסברת, מעצב לדמעות שאתה מנסה להסתיר, ולפעמים גם לא. אני רואה את האנחה הכבדה בעיניים שלך שנעה על מד של אדישות.
קר בחוץ אז אתה מחבק אותי.
ויהיה בסדר, נתרגל