מה שהיה הוא שיהיה

השיעול של אימו נשמע גרוע מתמיד. אם היא תצטרך אותו, כך חשב בצהריים, הוא יוותר על הנסיעה. היא נרדמה, ולאחר מספר דקות נשמע הצליל המוכר של נשימותיה הכבדות. זהו צליל בכיו של גופה על כי הנשמה עדיין לא עזבה אותו. הנער עזב את אימו ויצא החוצה. "אתה מדמיין", לחש לעצמו הנער כששמע את אימו קוראת בשמו בלחישה חלושה.
מקומט בכיסו נח משעות הבוקר פתק. בעיפרון קהה חוד נכתבו בפיזור אותיות גדולות: "תחנה מרכזית ליד הוידאו, 1:25, לאק". הנער לא ידע שפתק זה הינו הזמנה לאירוע שישנה את חייו. ראשו נשען על החלון שלשמאלו, באוזניו רחש קולו המונוטוני של מנוע האוטובוס. תמונות של מחשבות קטועות חלפו לנגד עיניו של הנער כמו פנסי הרחוב הגבוהים.
לפתע הנער שם לב שמישהו יושב מולו. היה זה אדם מבוגר, לבוש בחליפת טרנינג משונה, לבנה. שערות ראשו וזיפי זקנו הלבנים הזהיבו לסירוגין באור פנסי הרחוב החולפים. באיזו תחנה עלה הזקן הזה לאוטובוס? מתי הוא התיישב כאן? איך לא שמתי לב? האוטובוס כמעט ריק לגמרי, אז מדוע התיישב דווקא מולי?
עיני הזקן לא משו מהנער. ניתן היה להבחין בדופק המהיר בוריד בולט בצוארו של הזקן. לחלוחית טשטשה את אישוניו של הזקן והפכה לטיפות גדולות שזלגו על לחייו. אין לי כח לדפוקים האלה, חשב הנער לעצמו, מספיק לי לראות את אמא בוכה. הנער ניסה ללא הצלחה להיזכר בחיוכה של אימו, שמזה שנים מדיר עצמו משפתיה. גם כאן ניצבו מולו אומללות, חולשה, חוסר אונים פתטי עד גיחוך. הנער בז לכל אלה, לבל יזכירו לו את חולשותיו הוא. הזקן הזה אפילו קצת דומה לאמא, אותן עיניים, בחיי. אולי כדאי שאביא אותו איתי הביתה, מתנה לאמא, הם יבכו כל היום אחד לשני ויהיו מרוצים. המחשבה על השידוך לא הפסיקה את בכיו של הזקן. די כבר, נו… אמר הנער לזקן בלבו. תפסיק לבכות כמו ילד קטן, מספיק עם הרחמים העצמיים, קח את עצמך בידיים, מה אתה חושב שלי יש חיים קלים?… הוא כנראה פסיכי לגמרי, קטע הנער את מחשבותיו. הזקן מלמל משהו לעברו. "אתה מדבר אליי?" שאל הנער, והזקן השיב בקול חנוק: "אתה לא כל כך נורא כמו שאתה חושב". "זה בסדר", השיב הנער, "אני לא חושב שאני כל כך נורא. אני כמעט שלא חושב בכלל". הזקן המשיך לבכות ואמר שוב, הפעם בקול רם יותר: "תדע, אני יודע, אתה לא כל כך נורא כמו שאתה חושב". הנער קם על רגליו. העצירה הגסה דחפה את הנער קדימה, והוא המיר את מעידתו בריצה קלה ורועשת אל המדרגות, קפץ ויצא החוצה.
הנער סיפר ללאק על הפריצות, על הבריחה מהשוטר, על המבחן שהצליח להוציא מהתיק של גרשון המורה להסטוריה. "תספר על החיים" הורה לאק, "אני צריך לדעת אם אפשר לסמוך עליך, אם אפשר להיות בטוח שתסמוך עלי". "חיים רגילים" ענה הנער. הוא סיפר על כך שמעולם לא פגש את אביו, על אחיו הבכור שפתח עסק בארצות הברית ועל אחיו השני שנסע לעבוד אצלו. הוא סיפר על אימו החולנית, על ההתמוטטות הנפשית שלה, על הקשיים הכלכליים. הוא סיפר על כך שאין לו מה להפסיד ושהמצפון שלו כבר לא משחק תפקיד.
הכל עבר חלק עד לרגע בו המזל נפרד מלאק. מדלת השירותים יצא שומר מנומנם. בטרם עיכל במחשבתו את שהעבירו עיניו למוחו, הנער כבר אחז באקדח. "תירה בו" הורה לאק. השומר הניע באיטיות את ידו אל עבר אקדחו. הנער הביט בעיני השומר והתבלבל. דומה היה שעינו השמאלית מתחננת לרחמים, בעוד עינו הימנית הביעה תוקפנות מאיימת. "אל תזוז!" ציווה הנער, בעוד ליבו מצווה על ידו להפסיק לרעוד. "תירה כבר!" הורה לאק בנחישות. "תירה כבר" חזר הנער בלחישה על דברי המדריך. השומר ידע שבמרחק קצר כזה אין די ברעידותיה החזקות של יד הנער בכדי לגרום לו להחטיא. עינו הימנית של השומר הצטרפה לרעותה והתחננה על חייו.
אצבעו של הנער החלה סוחטת את ההדק, והנה דרך עיני השומר ניבטו בו עיני הזקן, העיניים שבכו ואמרו: "אתה לא כל כך נורא כמו שאתה חושב". היה בעיניים הללו חום מיוחד שכעת עטף את הנער. הנער נזכר באימו, איך פעם, מזמן, הייתה מחבקת אותו ואומרת בחיוך: "מה יהיה אתך ילד נורא ואיום שלי?" הוא נזכר שהיה עומד על קצות אצבעותיו, מחבק אותה בכל הכח שהיה אצור בידיו הקטנות, רוצה שהיא תישא אותו בידיה כמו תינוק, כמו תינוק שלא יודע איך להיות נורא ואיום. האם החלושה היתה אז מתיישבת, והוא היה מטפס על ברכיה, מניח ראשו על כתפה, רוצה להירדם אל תוך חלום צמרירי… מבלי לחוש בזמן שחולף, עמד הנער ללא ניע, מחייך, שקוע בהרהוריו, חולם, רוצה להירדם. פקודותיו ההסטריות של לאק לא עוררוהו, גם לא אקדחו של השומר שכבר כוון כלפיו, גם לא המכה החזקה שהונחתה על ראשו מאחור. למעשה הוא התעורר רק בניידת, בדרך למעצר. משם הועבר למוסד לעבריינים צעירים, בו למד הנער את רזי הפשע יחד עם נוסחאות להישרדות בעולם אכזר זה.
אימו נפטרה. בהלוויה נכחו הנער, שני שוטרים מלווים ושלושה שכנים מבוגרים. את אחיו שבחו"ל לא הצליחו לאתר. כשהשתחרר הנער, כבר היה מרושת היטב. מחוץ לגדר חיכתה לו עבודה מכניסה שגררה בחובה פשעים ומעצרים. שרשרת הרשעות הפכה לשרשרת ברזל. נחרץ גורלו לבלות את ימיו תחת סורג ובריח.
הזקן ודבריו צללו לתהומות הנשייה יחד עם פרטים רבים מהחיים טרום המעצר. רגשותיו קהו, נותרו רק אשם וכעס. הכעס היה אוסף בשקים את ערימות הפסולת השחורה שהאשם היה מייצר במחבואו. את השקים השליך הכעס החוצה. הנער כעס על הסוהרים הנוקשים, על האסירים הטפשים, על הסביבה הנוטשת, על אחיו שהתפוגגו בערפל, על אימו שלא שרדה, על אביו שמעולם לא ידע דרכו. בהעדר אב ללכת בדרכיו, הלכתי ללא דרך, בשולי החיים, הרהר הנער בכעס.
הכעס התעייף, האשם התייאש, נותר עצב, צער בוגר. מעט האנרגיה שנשארה נותבה לרצון להשתנות ולהתפתח, לחיות חיים חדשים. הנער עשה ימים ולילות בספריית הכלא, הוא השלים עם גזר דינו וניסה לחיות את חייו בשקט ככל שניתן. הוא אהב את סביבתו וסביבתו החזירה הערכה, אך את עצמו לא יכול היה לאהוב. ביגונו הבין שכבר אין זה משנה מה יעשה, הוא תמיד יהיה אותו הנער, אותו הפושע. חלום החיים החדשים נגוז. אולי דמעה שאיימה דרך קבע לפרוץ מעיניו, טשטשה את ראייתו, ולכן הוא לא ראה שהוא השתנה, שהוא כבר אינו אותו הנער, שלמעשה הוא כבר אינו נער בכלל.
כשהיה בן ששים ושתיים חלה במחלה סופנית. בהיותו אז זקן הכלא, מיודד עם אסירים ועם סוהרים כאחד, הוא הועבר לאגף מיוחד. את החופשות הקצרות שקיבל בסופי שבוע היה מנצל לשם ביקור חבריו באגף הקודם. הימים חלפו לאט. הסבֶל קרא לזִקנה שתראה בפניו. רק עיניו השחורות נותרו בורקות כשהיו. הוא שכב במיטת בית החולים, כשלגופו חליפת האשפוז הלבנה. מכשירי טיפול והחייאה משוכללים הגבירו את בדידותו בהיותם הנוף היחיד שראה, הקולות היחידים ששמע. הם צפצפו במקצב קבוע, הודיעו שוב ושוב לרופאים שבמסדרון: "הוא חי, הוא חי, הוא חי…". הנער הזקן רצה שקט. נמאסתם עליי, פנה למכשירים במחשבתו, ולהפתעתו המכשירים התביישו ונדמו. בינו לבינם ניצב אדם הדור שהאיר בנוכחותו. הנער הזקן לא ראה אותו בעבר, אך ידע מי הוא, וחייך אליו. אתה מבין שאתה יכול לבוא איתי כעת, חייך האדם המואר, אך רציתי להציע לך משהו: אתה רשאי לחזור ולבקר בעברך. תוכל אולי לעשות משהו שלא עשית, לראות משהו שאתה לא זוכר, להתבונן שוב בחוויה שחווית… ביקור זה יהיה למספר דקות בלבד, ואתה רשאי גם לוותר עליו. "אוכל לשנות את חיי?" שאל הנער הזקן. "ייתכן" ענה האיש. "אז אני רוצה, רוצה מאוד".
הזקן עצם את עיניו. הוא לא זכר מתי הכל התחיל, אך הוא רצה לחזור למקום בו היה טרם תחילת תנועתם של מעגלי הפשע, לפני המעשה שהביא למאסרו הראשון. אני אפגוש את עצמי בנערותי, ואומר לנער שעליו להישאר עם אימו, שעליו להשקיע בלימודים, שעליו למצוא חברים טובים… אולי אצליח לשכנע את עצמי שלא להיכנס לכל זה, חשב הזקן, אולי אוכל סוף סוף לאפשר לעצמי לחיות חיים חדשים.
כשפקח את עיניו, מצא עצמו יושב באוטובוס "של פעם", גבו לכיוון הנסיעה. מולו ישב נער צעיר, עיניו בורקות ורגלו מתופפת על רצפת האוטובוס בעצבנות. הנער השעין ראשו על החלון שלשמאלו והתבונן בפנסי הרחוב הגבוהים שחלפו על פניו במהירות. הזקן זיהה את הנער. הוא לא זכר שהיה אז כל כך קטן. הרי אתה רק ילד, חשב לעצמו, הרי אני רק ילד, תיקן במחשבתו. לפתע הסיט הנער מבטו אל עבר הזקן והתבונן בעיניו. הזקן הרגיש בצמרמורת שמטפסת במעלה עורפו הכפוף, ובדופק המהיר בצוארו. הזקן ניסה להיזכר במה שרצה להגיד, אך עוד בטרם לבשו הרעיונות צורת מילים, הפכו הם לדמעות גדולות וחמות שהציפו את עיניו וזלגו על לחייו. המילים נשארו יתומות וריקות, ללא חומר שימלא אותן. פניו של הנער עטו הבעת כעס ובוז, אך מתחת למעטה ההכחשה, יכול היה הזקן לראות פחד, חוסר אונים, תחושת אשם הרסנית וקור של בדידות. הזקן התבונן בנער, בעצמו. הכפילות הזו בלבלה אותו. הוא הרגיש רצון עז לחבק את הנער, לחמם אותו, ורצון זה התמזג עם הרצון להיות מחובק, להיות מחומם. אהבה גדולה מילאה את ליבו, אהבה כלפי הנער, אהבה עצמית. התחושה הייתה זרה לחלוטין אך נעימה. האהבה ביקשה לפרוץ החוצה אך היתה נבוכה מכדי לצאת עירומה, ולכן חיפשה מילים להתלבש בהן. בגדי המילים בנות המזל יצאו מפי הזקן במלמול לא ברור. "אתה מדבר אליי?" שאל הנער, והזקן השיב בקול חנוק: "אתה לא כל כך נורא כמו שאתה חושב". "זה בסדר", השיב הנער, "אני לא חושב שאני כל כך נורא. אני כמעט שלא חושב בכלל". הזקן הבין שדבריו לא הצליחו לחדור את מעטה הציניות שהגן על נפשו הפגיעה והפצועה של הנער, לכן המשיך לבכות. הוא ניסה שנית, הפעם בקול רם יותר: "תדע, אני יודע, אתה לא כל כך נורא כמו שאתה חושב". מבעו של הנער היה עצוב לשניה קלה, והזקן קיווה שהדברים חדרו ללבו. הנער נעמד, העצירה הגסה דחפה אותו קדימה, ולזקן כבר לא היה צורך להיות שם. הוא הצליח לשנות משהו בחייו. אולי לא שינה את עברו, אך הוא שינה את ההווה. הוא הרגיש אוהב, הרגיש נאהב. חום האהבה המיס את שאריות העצב, הכעס, האשם… הוא היה מוכן.
יד רכה הונחה על כתפו, וקול נעים ומוכר לחש באוזנו : "תדע, אני תמיד ידעתי, אתה לא כל כך נורא כמו שאתה חושב". הנער הזקן סובב מבטו וראה את אימו, עיניה בורקות וחיוך בשפתיה.