מוכרת חיים של אחרים

אפשר היה לצפות שאבין את שולמית. נראה שלשו אותנו מאותו גוש בצק קריר. אבל הטוטליות שלה קשה לעיכול אפילו עבורי. אני מרגישה שהיא כמעט לא אנושית. למחוק לגמרי את העבר? לא לשמור אף תמונה של ההורים שגידלו אותה? אני מנצלת רגע ששולמית ידידותית יחסית ושואלת אם לא הייתה רוצה להשאיר לעצמה משהו למזכרת, שאלה שסוחרת לא אמורה לשאול. שולמית מתעוררת מרבצה ופולטת ביבשושיות: "למשל?".
"תמונות של ההורים, מכתבים אישיים, מזכרות מאירועים משפחתיים" שולמית מתיישבת על אחד הכיסאות המאובקים, רגליה הקצרות מתנדנדות באוויר. היא מהרהרת, אולי נזכרת במשהו שבכל זאת יחסר לה בחייה החדשים. אני תוהה למה מטריד אותי מה אישה זרה עושה עם הזיכרונות שלה, אבל אז מתרחשת מול עיני מטמורפוזה שכמוה ראיתי רק פעם אחת, כשקילפתי במקרה עטיפה של גולם ברגע המופלא שבו הפך מול עיני לפרפר. "אם אתחיל עם סנטימנטים לא אפסיק לבכות", היא לוחשת אל חלל החדר,
אני יורדת למרתף", אני מודיעה
"מה אכפת לי? אולי תמצאי אוצר, אין לי מושג מה יש שם. האור מקולקל כבר עשרים שנה".
דלת המרתף חסומה בלוח עץ כבד. אני מזיזה אותו. בפנים עלטה גמורה. יש חלון קטן, אבל הוא כל כך מלוכלך ששום אור לא חודר פנימה. החדר עמוס במזוודות ישנות, כלים שבורים וריח טחב בלתי נסבל.
אני מנסה לפתוח את אחת המזוודות,
כשדמותה של שולמית נראית בפתח. זו פעם ראשונה מאז שאני קונה מביתה המידלדל שהיא מתעניינת במה שאני עושה "תעזבי חבל על המאמצים שלך, אין כלום במזוודה הזאת".
ההתנהגות החריגה שלה מוזרה בעיני. "תעלי, אני כבר באה", אני משחררת אותה אבל שולמית לא זזה. היא נטועה ברצפת הבטון הקשה. במעט האור שהפנס מפיץ אני רואה את פניה, שבדרך כלל חתומים. מתכרכמים, מתאדמים, מתעוותים. אין לי ברירה אני עולה, והיא אחרי.

עובר שבוע והמזוודה הסגורה מזמזמת בקודקודי כמו דבורה שנלכדה ואיבדה את דרכה החוצה. איזה סיפור אפל רכוס בתוכה? שלד של תינוק? מסמכים מזויפים? מטבעות זהב? מה הביא את המזוודה הזאת למעמד כל כך חריג?
אני מגיעה שוב אל שולמית, עכשיו אנחנו כבר כמעט ידידות
היא מספרת לי שכבת הצעירה במשפחה היא נשארה בבית הוריה וטיפלה בהם עד שנפטרו. אני מחפשת בפניה את קו המרירות האופייני לאנשים שהלכו כל חייהם על הגדה, לצד זרם החיים, אך היא עוטה מסכת מוות מצרית שאינה מסגירה דבר.
כשיצאתי מהבית, השבעתי את עצמי שהיום אני לא יורדת למרתף. את הפנס שהבאתי אני דוחפת לעומק התיק, ועכשיו אני חולפת על פני החדרים, מציצה כדי לוודא שלא פסחתי על משהו, יורדת קומה ועוד קומה, ואני במרתף. מזיזה בשקט את הקרש החוסם ונכנסת. בפנים חשוך, טחוב ומסוכן. אני מביטה באבזמי הברזל החלודים כבאויבים שחוסמים ביני ובין הסוד, חוששת מהחריקה שישמיעו בזמן הפתיחה. אני עוזבת את המזוודה, ועולה למטבח שבקומה העליונה.
שולמית עסוקה בהכנת סלט ומזכה אותי באחד החיוכים הנדירים שלה. "אני מכינה ארוחת ערב לאחיין שלי, היחיד שזוכר שיש לו דודה", היא אומרת. "כשיגיע אקרא לך".
אני מודה לה וגולשת במדרגות השחוקות, על סף המרתף אני משאירה את מצפוני, ופונה למזוודה. היא עשויה עור בהיר ומנוקדת בכתמי עובש. האבזמים, שככל הנראה לא נפתחו עשרות שנים, אינם מתמסרים בקלות. אני לוחצת בשתי הידיים , מאמצת את האגודלים עד כאב, אבל שום דבר לא זז. אולי זה סימן שאני צריכה לעזוב ולשכוח מפעילות שאפשר להגדירה בקלות: חוצפה, כפיות טובה ואובססיה. אבל בדיוק אז נשמע צליל השחרור, האבזמים מתרוממים באחת, המכסה מורם וריח נפטלין מעורב באוויר כלוא מכה בי. קרן אור קלושה מהפנס נופלת על שמלה צהבהבה מקופלת בקפידה. אני מרימה אותה ומבינה שזו שמלת כלה שהייתה פעם לבנה. כתמי הזמן צבעו את הקיפולים בכתום ואת המשטחים בצהוב. על-פי הסגנון היא מסוף שנות החמישים, אני סוגרת בעדינות את מכסה העור, מחזירה את הקרש הכבד שחוסם את פתח המרתף ועומדת רגע כדי להסדיר את נשימתי. הקריאה של שולמית קוטעת את זרם ההשערות. האם שולמית הייתה נשואה? אולי זה בכלל של אחותה? אולי קרה משהו לחתן והחתונה בוטלה?
כשאנחנו כבר יושבים סביב השולחן שולמית שואלת "נו, מצאת משהו?", וקמה להגיש את המרק. אני ממלמלת "לא" חיוור, והיא מציגה אותי בפני האחיין כ"זו שמוכרת חיים של אנשים". אני משתדלת להפנות את פני יותר לעברו ופחות לעברה.
אני פותחת וסוגרת בראשי מזוודות, מעלה השערות ומבטלת אותן, בונה עולמות ומחריבה, ובעיקר עסוקה במה היה אם – אם הייתי פותחת עוד מזוודות, מה הייתי מוצאת? אם שולמית הייתה יודעת שהצצתי, איך הייתה מגיבה? ולמה לא רצתה שאראה את השמלה? האם באמת לא רצתה שאראה? אם כך, למה השאירה אותה באותו מקום? למה לא זרקה אותה? אולי בעצם רצתה שאראה וליבתה את סקרנותי עד שעברה על גדותיה? פתאום נפתח בפני ערוץ חדש של דימויים. אני בתפקיד הזר, זה שמספרים לו את מה שלא מספרים לאנשים קרובים. אני העדה, אולי היחידה, לכך שהייתה פעם שמלת כלה חשובה, שהייתה או לא הייתה חתונה, ושבקרוב ייזרק כל זה עם כל שאריות תכולת הבית.
בסיום הארוחה שולמית שואלת בחמימות טיפוסית: "סיימת כבר לחטט בבית שלי?"
"שיהיה לך מעבר קל", אני עונה ועוזבת.