לתחרות הסיפורים של שנהב

הטיול הענק שלנו לאינדיאנה שבארצות הברית השפיע עלי, באותה הצורה שכלב על בני האדם, הטיול ריכך את ליבי.
התרגלתי במהירות למקום, די היה בשבוע ואפילו פחות כדי שאתרגל לשמוע אנגלית בכל מקום. האנשים היו בסדר, כמו בבית, אותה הליכה, אותם בגדים, לפעמים אותו ריח כמו לגרביים רטובים, שיש לכל אחד לפעמים (תודה, דאודורנט) ואפילו מידי פעם אותן הבעות פנים. אך היה בהם משהו זר בכל זאת, משהו שלא הצלחתי לתפוס.
בימים הראשונים נהגתי להביט כל היום מחוץ לחלון במלון שלנו , לראות אנשים, מכוניות חנויות. כאשר שאלו אותי עם אני רוצה לצאת, אחרי שהתרגלתי, הסכמתי ברצון ותוך שניות הייתי מוכן. הימים עברו מהר והבנתי שגם בי היה משהו שונה, כמו שבכל בני האדם.
לפעמים היה איזשהו איש שואל אם באתי ממקום אחר, עניתי בשלילה.
באחד הימים הלכנו לבקר את הדודים שלי, שגרו עם האחיין שלי טובי.
הדודים שלי הסכימו להשאיר אותי איתם, הם הזוג הכי נחמד בעולם, אני ידעתי שאני אשמין מהעוגיות הטעימות שלהם כמו הדוב המצויר בסרטון שהתפוצץ מאכילת דגים.
טובי היה קטן ממני בשנה אבל הוא היה בוגר לגילו.
החלפנו מידי פעם מחשבות דיכאוניות וצחקנו. טובי היה מהסוג הבחורים של 'אני מדוכא אבל מצחיק' והוא גם ניסה ללמד אותי את זה. "זה עובד מושלם על בחורות, הן נמשכות אל גברים כאלו כמו דבורים אל דבש." היה אומר ומדליק את המשחק 'סלנדר'. הו ניצח כל הזמן בטענה שהוא יודע על מה סלנדר חושב. ככל שעברו יותר ימים נקשרתי לטובי ולמקום יותר ויותר.
אהבתי את העצים היפים והגבוהים, את האנשים, את הדודים ואת טובי.
חנות הספרים שליד הבית החדש שלי הייתה לחברתי.
החודשיים עברו מהר כל כך כמעט במהירות הקול. והנה טובי נתן לי טפיחה על השכם ונתן לי ספר פסיכולוגיה בחינם כמתנת פרידה. אני ישנתי כל הדרך הביתה וכשהגעתי קבעתי ללכת לטייל עם חברים ולדבר או לבלות, יש הבדל.
רק, פתאום, באמצע הלילה התעוררתי לתחושת בחילה עזה.
הרגשתי צער כה חזק עד שלנשום היה קשה. אחרי כמה דקות חשיבה מה המקור התחלתי לבכות. לא הבנתי למה עד שנזכרתי בטובי והתחלתי לבכות חזק יותר.
אבי התעורר ונתן לי כוס מים חמים. "תשתה," שתיתי לגימה אחת, בקושי.
כל העולם סביבי נראה קודר ואפור כמו הבגדים הישנים שלי. שום דבר לא עזר. חשבתי שזו רק בחילה אז ניסיתי להריח משחת שיניים שהריח שלה היה כמו תרופה בשבילי.
אך זה עזר מעט, לא הרבה ולא בינוני.
לבסוף, אחרי שהדמעות הפסיכו לזלוג החלטתי שיש פיטרון אחד.
בדקתי שבאמבטיה אין טיפת מים, או שלפחות רוב המים יבשו, לקחתי ספר שבו מדובר על חיים רגילים (שגם בו, כמו בכל חיים, יש צרות.) ונשכבתי באמבטיה.
קראתי כמעט עד הבוקר, ובלי לשים לב הגעגוע למקום ולאדם שאותם למדתי לאהוב, פסק.
העולם נראה פחות נורא, משום מה, אז ניצלתי זאת כדי ללכת לישון. הצער הציק לי פחות ופחת ככל שהתרגלתי למקום ומצאתי מטרות לעצמי. ככל שהייתי עסוק יותר כך הצער נישכח. עבדתי כמו נמלה ששתתה קפה, בחריצות, במהירת וכשאני רואה רק את המטרה.
ניסיתי כמה פעמים ליצור קשר אם טובי אך הוא לא ענה לי והטלפון שלו שלח לי כל הזמן את אותה ההודעה: "השליחה נכשלה." מאז עבר חודש, כמעט שכחתי ממנו ורק הספר שהוא נתן לי הצליח להזכיר לי אותו. אבל המשכתי לשלוח לא הודעות. תיארתי לעצמי שאני מעצבן כמו קרצייה. עד שטובי ענה לי: "אני לא מבין למה לא בא לבקר אותי, אני כבר שבוע החופשה בעיר שלך."