למות לפני שנולדתי

עד שהייתי בן שש, הייתי בטוח שההורים שלי נולדו בשבילי.
יש את הבדיחה הזו, על הילד שרואה את תמונות החתונה של הוריו ושואל בעלבון למה הם לא הזמינו אותו. אני תוהה האם אני צריך לתבוע על זכויות יוצרים, או האם כדאי לי בכלל. עם כל הזוגות האלה שלא רוצים להתחתן, או שנולדו להם ילדים לפני או שהם גרושים עם ילדים, הבדיחה כבר לא רלוונטית. אוסיף על כל זה את היושן של הבדיחה, וכבר אין לי מה לבזבז את הכסף על זכויות יוצרים.
מסרבים לגדל ילדים אנוכיים, מה?
אצלי זה לא כל כך עבד. הייתי בטוח שהוריי קמו לתחייה כדי לגדל אותי, שהשמש זורחת כדי להרתיח לי את המוח ושהגשם יורד כדי שהפרחים יפרחו באביב וישמחו אותי. זה לא שחשבתי שכולם שייכים לי, או שהם צריכים לעשות את מה שאני רוצה, פשוט חשבתי שהכל התחיל ממני. הרי אם אני לא הייתי בתחילת העולם, איך אני יכול להיות בטוח שהוא לא התחיל ביום שנולדתי?
אבל העובדות מתחזקות עם הבגרות, אני חושב. לאט לאט כבר קטן מספר האנשים שרצו להיות בחברתי. אולי כי לא הייתי מעניין מספיק, או אולי כי החזקתי משהו מהאמונה הזו שהכל נוצר בשבילי. זה לא שהם נפטרו מהמחשבה הזו, אלא שזה לא מנומס להחצין אותה. אנשים רוצים להיות עם אנשים אחרים שיגידו להם שהם מיוחדים, שהם טובים יותר, יפים יותר, חכמים יותר. יש אנשים שאפילו דברים כמו רע יותר, עלוב יותר וגרוע יותר עושה להם את זה. אלו אנשים שכבר פחות מאמינים בכל עניין ההיווצרות למענם. אולי הם מרגישים שהם לא שווים את זה. הם שכחו שכל העניין הוא לא להיות ראוי, אלא שזה פשוט ככה. זה קורה. יום אחד, פעם פעם לפני שנים רבות, נדלק הזיכרון שלך. ומאז, הכל קורה בשבילך. הרי דבר שלא ראית או שמעת לא קיים, נכון? אז מאיין לך שהעולם לא באמת, פשוטו כמשמעו, סובב סביבך?
אני לא יכול להסביר למה זה הכה בי, זה פשוט הכה. הלכתי ברחוב, עם המעיל והצעיף ואדי הקור שכל ילד מעמיד פנים שהם עשן סיגריה. שמעתי מוסיקה מאיזה מועדון מואר. טוב, היה קצת קשה להתעלם מהמוסיקה כשהיא הרעידה לי את הבפנוכו גם מאות מטרים משם. כנראה השעה הייתה מאוחרת מספיק, או שהתרחקתי יותר מדי מהאזור שאני גר בו, כי בחורה נוטפת רעש וזיעה יצאה מהמועדון, ומשכה בזרועי פנימה. אני מודה שלרגע שקלתי פשוט לא להתנגד, לזרום, הכל טוב, אבל משהו בהמון האנשים העיר אותי. כאילו נזכרתי למה אני לא פה מרצון. משכתי את ידי והתקדמתי, ניסיתי לא להסתכל אחורה. אחרי דקה או שתיים נשברתי, היא הייתה מסוג הבנות שרואים אצלן יותר עור מבד, אבל שזה לא נובע מעודף שומן. קצת קשה לנפנף בחורות כאלה. אבל כשהסתכלתי, היא כבר התמזמזה לה עם בחור אחר. לא יודע איזה. הוא יכל להיות חובב המועדון, משחר לנשים שיכורות, והוא יכל להיות סתם עובר אורח תמים כמוני שרק שכח להתנגד. סתם מישהו. אבל אם היא לוקחת כל סתם מישהואים, האם זה אומר שגם אני סתם מישהו?
האם הבחור הזה מסתכל עליי? מנסה לחשוב מי אני?
לא. כי זה העולם שלו ומה שהוא לא יודע עליי לא יעניין אותו לעולם. כל כך פתטי, בטוח שכל העולם סובב סביבו בלי לדעת את האמת.
שהוא בעצם סובב סביבי.
עצרתי.
נכון שאני הוא אני, מן הסתם, אבל מי ערב לי שאני לא כמוהו? מי יכול להבטיח לי שהעולם באמת מתרכז סביבי, שהתחיל רק למעני? ואולי, כמו שהייתי בטוח שכולם חיים בשקר, גם הוא בטוח בזה? ומה אם הוא צודק?
האיש הזה והאישה הזו, שלעולם לא אדע מי הם או מה שמם, יכולים להתאהב, להתחתן. להוליד ילדים. ומה יקרה לילדים האלה? האם גם הם יחשבו כמוני? האם גם הם ישאלו למה לא הופיעו בתמונות החתונה של הוריהם? השניים האלה היו יכולים גם לא להיפגש, אני מרגיע את עצמי, רק אם אני הייתי מחליט להתלוות לבחורה. זה מרגיע אותי לכמה צעדים, אבל אז אני שוב חושב. אבל אם היא זכתה לפגוש אותי רק בגלל שבחור אחר לא עיכב אותה? או כן עיכב אותה? ומה אם זה בגלל שהיא עצמה פשוט החליטה לצאת? או עיכבה בחור אחר?
האם כל העולם יכל היה להשתנות רק בכלל שהחלטתי לא ללכת עם הבחורה?!

זה אומר שזה יכל לקרות גם עם ההורים שלי, שיכולתי להיוולד מישהו אחר. אם לא הייתי נולד, האם למישהו היה אכפת מהאדם שאמור היה להיוולד? לא. כי הוא הרי לא נולד. הוא מת מיליוני שנים לפני שמישהו ידע שהוא עומד לחיות. כך גם איתי. הרי בטח שלאדם הראשון לא בדיוק היה אכפת מבחור מבולבל אחד שעומד להתחרש ממוסיקת ריקודים. לא הייתי חי אז.

הירח מחייך, או לפחות מנסה, ככה אני מעדיף לראות את זה. זה לא ממש עוזר ירח. איפה היית בכל השנים שהייתי מת לפני שנולדתי?