לכולם אכפת – קטע מתוך הפאנפייק שלי – לתחרות הסיפורים

הגשתי אותו גם לתחרות הסיפורים אבל אני חושבת שזה יותר בכיוון של סיפור קצר :)

"אני.." קול מתנשף ושבור ריחף באוויר בלחץ, מלווה בבכי מריר ושובר לבבות. "סליחה.." הוא גמגם בקול גבוהה, מקווץ את עיניו העייפות. כאשר מצמץ נדמה שהדמעות הפכו לדבק עבה שהיווה שכבה מסביב לריסיו. הוא הסתכל בתוך עיינית מצלמת האנטרנט וקבר את ראשו בידיו לשניות אחדות.

"אני ממש מצטער, אבל אני לא יכול להמשיך ככה." ידיו הרועדות אחזו בסכין מטבח שהונח בתוך הבלגן של שולחן הכתיבה, אך לפני שהפנה את הסכין לעבר מרכז ידו הימנית אמר, "אני אוהב אתכם, תודה על הכל, מהארי." הוא החניק בכי צלול ואז העמיד את קצה הסכין על ראש העורק הראשי ודחף לבפנים. "הא!" הארי השתולל מכאב, אך שום דבר לא עצר אותו מלחתוך את העורק לכל האורך.

הדם מיהר לצאת מתוך החתך העמוק, ולפתע הצעקות והבכי הפסיקו, ודמות הילד הבוכה נעצרה. עיניו הירוקות ננעלו על מצלמת האינטרנט, ותוך שניות אחדות הוא התרסק לתוך עצמו, וגופו נפל קרס על הרצפה בסרבול.

מותו של הארי היה מצולם ומתועד בתוך זכרון המצלמה. לפני מעשיו הגורליים של הארי, הוא תכנן בדיוק את מצלמת האנטרנט שתפעול דקה, ואז תעלה את הסרטון אוטומטית לעמוד שלו בyoutube. שם הוא פרסם את סרטוניו שלא כללו התאבדות מרה.
הארי לא חשב על התגובה של חבריו לאינטרנט, אלה שתמכו בו, הוא עשה זאת בפזיזות.
בגלל הסבל שחווה מחוץ לחדרו כאשר הוא לא מצלם סרטונים.
מהבכי המר והכאב, כל יום שני וחמישי לבש על עצמו חיוך מזוייף והחל לצלם.
בזמן שילדיי הכיתה האחזרים לכלכו על הארי המסכן, הוא פתח אחת ממחברותיו האקריות שהונחו בתיקו והחל לתכנן את פעילותו הבאה בסרטון.
זה העניק לו סיפוק, אבל עכשיו זה כבר חצה כל גבול.
המים הגיעו עד נפש.
וזה הוביל למעשה שלו.
הארי בטוח שאף אחד לא ישים לב, אבל זה בדיוק היה ההפך.
האשמה הייתה כשד, והיא רדפה כמו קללה את כל מי שאחראי למעשיו של הארי. כל מי שהיה אחראי לכך היה מודע לזה. והשד ירדוף אותו לנצח.
משפחתו נהרסה, הוא נהרס, מליוניי האנשים שצפו בו בימיי השבוע נהרסו.
כמה אנוכי.
אבל אולי זה היה מגיע להם, שיתעוררו.
עכשיו שהוא איננו, לכולם אכפת.