כייס מפתחות | תחרות כתיבה

אני מסתכל על המפתח שבכף ידי. מתכתי וקר. דוקר לי את העור ומשאיר סימנים אדומים בכל קפיצת אגרוף.
אני שומע צעדים, ומחליט בהחלטה של שניות לזנק ולשוב יום למחרת.
אני מציץ מבין הענפים הדחוסים, העבים והקצרים של השיח הסמוך. היא נשענת על הדלת ומחפשת את המפתחות.
כשהיא מוצאת, היא ממהרת להשחיל אותו לחריץ ולדחוף את הדלת קדימה בעודה לוחצת על הידית בכובד משקלה.
אני מגחך ומקפיץ את המפתח.
אני תופס אותו, בקצהו, ומתרומם.
אני מקווה שהפעם אצליח.
אבל בסתר ליבי, אני יודע שלרוב יש מעצור.
ענק. אנושי.
עשר דקות חולפות עד שאני מגיע לחור לו אנחנו קוראים בית מחסה. בו אני נוהג להתקלח, לאכול, ולנמנם חמש שעות. נטו.
יש הומלסים שהיו קוראים לזה מזל.
את הזבל הזה, החורבה המסריחה הזו, לא הייתי מגדיר מזל.
כן, יכל להיות יותר גרוע.
אבל כרגע זה תקוע באותה סיטואציה מהרגע בו ברחתי מבית היתומים. או שזה היה מהמשפחה האומנת?
האמת? אין לי מושג.
אני מחזק את האחיזה במפתח, ולאחר מספר דקות תוחב אותו עמוק בכיס. אני מסתכל על שעון זהב קל שכייסתי הבוקר.
חצות.
אני משתחל לבית המחסה ומחפש פוטון לנמנם עליו.
כלום.
אני מרגיש נגיעה קלה בכתפי ומסתובב.
אלברט. ככה לפחות קראנו לקבצן השמנמן שישב על מדרגות בית המחסה, ושר שירים ישנים בצרפתית.
"בוא, אח שלו, תישן איתי על הפוטון מה אני מחלק שניים" הוא מציע. אני נזכר בחפץ יקר הערך שבכיסי, ומסרב בתנועות ידיים.
"מה, זה לא כאילו לכייסון יש משהו להסתיר?" אני מחייך חיוך ערמומי ומגרד בראשי. מצד שני, עדיף שלא ימצא את המפתח.
אני הולך לבית השימוש. שיט. יש תור.
אני הולך לפינה נידחת, אבל בבית מחסה אין מצב לאחת כזו.
בסופו של דבר אני מחליט שלא להעביר את המפתח לנעלי, ומוותר על התענוג של השינה בנחת.
אותו הלילה נרדמתי בעמידה.
שעון על הקיר, עם הידיים עמוק בכיסים.
כשאני פוקח את העיניים, אני מבחין בהיעלמות המפתח.
אני יודע לאן ומדוע.
אני יודע גם מי, אבל זהו פרט שמגוחך לספר או לחשוב עליו.
אני מכחכח בגרון ומנסה להישאר רגוע. אני נזכר בעניין הזמן, ומחליט להזהיר אותה הנערה מהפריצה הקרבה.
אני יוצא החוצה. יותר נכון פורץ דרכי, וחולף על מפתן הדלת העצומה בגודלה.
אני מדדש את דרכי לאותו הבית, אך כשאני מגיע אני מופתע לגלות פלוגה משטרתית בפתח.
הבית עלה בלהבות.
אני מחפש במבט אחרי הנערה, וברגע שאני מוצא אותה אני ממהר לחבק את גופה.
אני מרגיש רחמים כלפיה.
אני מרגיש זוג אזיקים מתהדקות סביב ידיי.
"אתה בא איתנו, אדון נכבד" השוטר מסנן.
אין טעם להתנגד,
באותה המידה,
הפריצה, המפתח….
הכל.
הוא למעשה, אשמתי.