כותב על סיפור

"היא נצבה מעל המים הצלולים ובהתה בצלליתה המרקדת, כמעט מהופנטת מהדגיגונים הזהובים שרחפו בין חלוקי הנחל לבין הגדה. היא הדקה אל צווארה את צעיף הצמר הרחב שלה."
אהההההה! אני תכף אתחרפן. משכתי בשערותיי וקמתי מהכיסא, מותיר את הלפטופ על השולחן. כמה פעמים אני עוד אכתוב את התחלת הסיפור הזה? למה בכלל אמרתי שאשתתף בתחרות הסיפורים הזאת? ברור, זה מגניב. לא שיש לי כל כך הרבה סיכויים לנצח, כבר הפסדתי בכמה ובכמה תחרויות כתיבה. כל זה עבר לי בראש כשהסתובבתי בשמיניות בין הררי הבלאגן שמפוזרים על רצפת חדר השינה שלי. אולי באמת כדאי לסדר קצת. זרקתי אל סל הכביסה כמה חולצות בית ספר מהרצפה ואל הפח כמה ניירות קרועים או מקומטים. הסתובבתי בחדר עוד קצת ואז התיישבתי שוב בכיסא, הערתי את מסך המחשב, כיסיתי את אוזניי באוזניות ונכנסתי ליוטיוב. היוטיוב הציע לי מגוון סירטונים באורך של שעות של כל המוזיקה שאני אוהב. ג'אז, בלוז, פינק פלויד, רוסיני, הביטלס, ויואלדי, כוורת והגשש החיוור. אפשר לומר שיש לי טעם מגוון. בחרתי סירטון באורך שעתיים של ג'אז פריסאי – ככה בערך קוראים לסרטון, אל תסתכלו עליי ככה – ופתחתי שוב את דף הוורד. והנה אני כאן, כותב על כל התלאות שאני עובר בשביל לכתוב את הסיפור המסכן הזה. לא משנה, נחזור לסיפור. אמרו לא לכתוב משהו ארוך מדי. בינתיים עוד לא כתבתי עמוד. אני חושב שאנסה להמשיך את ההתחלה האמיתית לסיפור האמיתי. איפה הייתי…? אה, כן.
"… את צעיף הצמר הרחב שלה. מה לא הייתה נותנת באותו הרגע כדי שרון יהיה שם איתה. אלוהים, היא הייתה מסתפקת בדניאל. אבל לא. אמה גרין -"
אמה גרין? ברצינות? שאלתי את עצמי. כן, אמה גרין. תתמודד. שיהיה, תחזור לכתוב.
"… אמה גרין הייתה חייבת לצאת לטיול רגלי, לגמרי לבדה, בלי להודיע לאף אחד או לקחת מפה. או לפחות סל פיקניק קטן. כי זה ידוע שבדרך כלל כשאנשים הולכים לטיול שממנו הם לא מתכננים לחזור, הם נוהגים להודיע על זה לאנשים שחשובים להם. אבל סל הפיקניק באמת היה יכול להיות רעיון טוב. מעין סעודה אחרונה. חיוך מר עלה על שפתיה של אמה."
למה כל מה שאני כותב חייב להיות מדכא או אובדני איכשהו? אוף. ננסה לא להרוג אותה. אני ממש אוהב אותה. כן, אני יודע שהדמות הזו בקושי קיימת שלוש שורות. לא אכפת לי.
"… חיוך מר עלה על שפתיה של אמה. זה נראה לה אירוני למחוק את עצמה במקום כל כך יפה. ליה הייתה מקשקשת על זה שמעשה כזה יטמא את המקום לדורי דורות. ליה היקרה, שהאמינה בכל האמונות הטפלות המטופשות האלו. אמה התחילה להצטער על כך שצחקה עליה. טוב, למי אכפת. היא רק צריכה להסתובב ולקפוץ. לקפוץ. לקפוץ. היה נדמה לה שהיא שומעת את הד המחשבות שלה מגיע מסביבה. מהנחל, מהעצים, מהאבנים, מהצוק שמאחוריה, מהכל."
איך אתה הופך את זה ללא אובדני? עצמי שבתוך הראש שלי שילב את ידיו והביט בעצמי השני שבתוך הראש שלי בתוכחה. למה לעזאזל יש לי כזה דמיון מפותח? לא! שאף אחד מכם לא יענה לי! רגע. פתאום אני חושב על זה שאנשים אחרים הולכים לקרוא את זה. אז, אנשים יקרים שהולכים לקרוא את זה: אני לא משוגע. רק קצת. לפעמים. כן, כן, אני חוזר לכתוב. רגע, בעצם אני אכין לי שוקו קודם.
כן, חזרתי. עם ספל שוקו חם. יאמי. אני מרכיב שוב את האוזניות על ראשי, מפעיל שוב את המוזיקה ו… כותב את זה במקביל.
"… מהנחל, מהעצים, מהאבנים, מהצוק שמאחוריה, מהכל. אמה לקחה צעד אחורה. היא זרקה את הצעיף לתוך הנחל ונשמה עמוק."
זהו, היא מתה, וויתרתי. כולכם מוזמנים להלוויה של אמה גרין, מחר בשעה שש. אוי, תהיה בשקט ותחכה.
"… ונשמה עמוק. היא עמדה להסתובב ולהתחיל לרוץ, בדיוק כשקול נשמע מאחוריה.
'אמה? אמה!' אוי, אלוהים. רון. איך רון הצליח לעקוב אחריה? 'אמה, מה את עושה?' הוא רץ אליה ועטף אותה בזרועותיו."
יופי. כבר לא ממש אובדני, אבל קיטשי ודביק. כן. לשם שינוי שני העצמיים שלי הצליחו להחליט על משהו. אני שותה עוד קצת מהשוקו וחוזר לכתוב.
"… הוא רץ אליה ועטף אותה בזרועותיו. בימים אחרים, אמה הייתה נותנת לעצמה להשען עליו ולעצום עיניים בהקלה. היום לא היה יום כזה. היא התנתקה ממנו בעיניים בורקות. פניה שידרו תחינה אילמת.
'עזוב אותי,' אמה לחשה. הוא נד בראשו והידק אותה אליו, שוב.
'את לא מבינה,' ענה לה. היא ניסתה לדחוף אותו ממנה, ללא הצלחה.
'אתה זה שלא מבין. רון, אני מצטערת,' היא אמרה. עוד לפני שרון הספיק להגיב, היא דחפה את שניהם אל מעבר לשפת הצוק."
עזבתי את המקלדת ושפשפתי את עיניי מאחורי זגוגיות המשקפיים. זה כנראה הסיפור הכי אידיוטי שאי פעם כתבתי. גם מדכא, גם אובדני וגם קיטשי. וואו, שיא חדש. אבל לפחות יש לי סיפור. אבל עד כמה שהסיפור מטומטם, אני די אוהב את זה שכתבתי – אני כותב – את מה שקורה מסביב לסיפור. אני אשלח את הסיפור, נראה מה יקרה.