חרדה
צילי ישבה אצל מר קרסו.
היו להם יחסי עבודה מיוחדים במינם.קצת חורגים מעבר ליחסי עבודה מקובלים בין מנהל למזכירה. או של סתם יחסי עובד מעביד.אבל לדעתי היו אלה יחסים אפלטוניים.שום דבר מעבר לזה.
מר קרסו נודע בחברה כבעל נאמן לאשתו.כמו רוב דבני מינו שנמנים עם מזל שור.
גם גב צילי היתה אשר הגונה והיו לה יחסי אהבה והערכה ראויים לבעלה איתו פסעה עוד כשהיתה בתיכון היהודי בעיירה ברומניה.אבל ידעתי שהיא נחשבת אשת סודו של קרסו. את התקדמותו המטאורית בחברה המשגשגת הזאת הוא חב לה. ללא כל צל של ספק.
אבל מסתבר שהידידות שפרחה ביניהם לא התחילה בארץ. אליהו קרסו היה נער צעיר כשפגש את צילי לראשונה.זה היה באנינה שהביאה אותם ארצה לאחר המלחמה.שניהם היו ניצולי שואה וזה היה המכנה המשותף ביניהם.שניהם היו אודים מוצלים מהאש והתופת של אירופה השסועה.
אבל קרסו עלה מסלוניקי.צילי היתה פליטה מהשואה של יהודי רומניה.כל משפחתה נספתה.היא היתה בודדה בעולםץ
הם נפגשו שוב אחרי שנים במקום העבודה הזה .כנראה שהעולם באמת קטן.
כשלצילי היו אי אלו בעיות בתפקוד בעבודה מחמת מיזה הסוער היתה יושבת אצלו ושוטחת את בעיותיה.לעיתים לא היו אלו רק בעיות בעבודה.לא פעם היתה מביאה אליו גם את בעיותיה מהבית.ואלו מן הסתם לא חסרו לה אף פעם.
חמותה ממה ביאנקה היתה אשה קשה.גרה איתם כל השנים.ירדה לחייה.צילי היתה מעדיפה להשאר שעות נוספות בעבודה כדי לא להגיע הביתה.להמנע מעימותים בלתי רצויים.
אליהו קרסו היה גבר מטופח בגיל העמידה.אני חושבת שהיה בן 56 או 57 ועדיין שמור.שערו שחור כפחם ועמט שיבה זרקה בצדעיו .כשראיתי אותו בפעם הראשונה הוא עמד במסדרון ואנשים דבבו אותו. הוא היה לבוש בחליפה כחולה כהה ונראה כמו שחקני הקולנוע של שנות השישים.קצת כמו גרי קופר עו קרי גרנט.
ישבתי במשרד.קצת שוחחתי בטלפון.קצת רשמתי ביומן של מר קרסו.היתה אוירה רגילה של אמצע השבוע.שום דבר יוצא דופן .כלום לא רמז על סטיה קלה או כבדה במרוץ האינסופי של החיים.
שוב ושוב נכנסו ויצאו אנשים.שאלו שאלות ועניתי בסבלנות ובחיוך. מנומסת כהרגלי.
שמתי לב שצילי האריכה במקצת לשבת.קצת מעל המקובל.
דקות ספורות אחר כך היא יצאה.
גון פניה היה אפור.
קרה משהו …צילי….שאלתי בחשש כבד.
אוי את נראית כמו רוח רפאים.
צילי נאנחה וענתה בקול מרוסק. הילדה גלילא חזרה אתמול הביתה .
והמשיכה.
כל הלילה לא ישנו מר קרסו ואשתו.הם אכולי דאגה.
לא יודעים איפה היא .
אין כל קשר עם הילדה.איש לא יודע מכלום.
החוורתי ונשכתי את שפתי.
צילי אמרה שבינתיים לא נדבר על זה עם אף אחד.
אולי היא תחזור עוד היום והכל יבוא על מקומו בשלום.אין צורך להרחיב את הדיבור בנושא .זה פרטי.
בסוף היום הלכתי הביתה ברגשות מעורבים.בינתיים לא שמענו כלום.
כל כך רציתי לספר למישהו.לחלוק את הידיעה המדאיגה .לפחו לספר לשמעון . בעלי.
זכרתי את הילדה.גלי היתה בקושי בת שתים עשרה. ילדה יפיפיה .מוכשרת מוצלחת ורעיונות של בריחה מהבית לא באו בחשבון בכלל ובטח ובטח שלא רעיון נואל של התאבדות על רקע רומנטי או סתם בגלל כאבי נעורים..
מיד הורדתי את הרעיון מהפרק.
גם רצח על רקע לאומני כמו שקרה בזמן האחרון לא נכלל.
גלי למדה בבית ספר לאומנויות .בקיץ האחרון ראיתי אותה מספר פעמים.
מר קרסו הביא אותה אלינו למשרד. לעזור קצת בעבודות המשרד השוטפות. לשלוח פקסים.לתייק .קצת להדפיס ולעשות שליחויות. היה לה חיוך יפה מלא שיניים צחורות ועליהן מכסיף גשר.
שמעתי במשרד שלגלי היו המון חברות.היא היתה מאד פופולרית בקרב השיכבה שלה והם הכתירו אותה למלכת הכתה.
לרגע אפשר היה אולי לחשוב שאולי הלכה לאחת מחברותיה הרבות ואולי נשכח ממנה להודיע להורים.אבל דבר כזה ממש לא התאים לה.גלי היתה ילדה מאד אחראית ולא תדאיג את הוריה.
עוד שלושה ימים ארוכים של חרדה עברו.
מר קרסו התראיין במבט .גם בערוצים חיצוניים.בקגול נמוך ועצוב ובעיקר מרוסק סיפר על העדרה של בתו היקרה גלי. הוא נראה שפוף וכלכך אומלל.זיפי זקן בני שלושה ימים עיטרו את פניו הנפולות.
איפה האיש בחליםה עם החיוך הזוהר..
מתחנת המשטרה באיזור ומכל קצוות העיר יצאו חוליות וצוותים לחפש ולנסות לאתר את הילדה האובדת.
הגשם הראשון ניתך ארצה ביומיים האחרונים והעקבות הלכו והיטשטשו.
המשטרה עצרה כמה חשודים.הם נלקחו מיד אזוקים בידיהם לחקירה בתחנה..
אך לשווא.הזמן עובבר מהר ואין ידיעות חדשות באופק.
בערבו של היום השלישי הופיע מאי שם חסר בית שלדבריו ישן באחד מחדרי המדרדות בשכונה היוקרתית של בני משפחת קרסו.יש בידו מידע לגבי מקום הימצאה של הילדה .
כך נמסר לשוטרים ההמומים.
חסר הבית עוכב לחקירה.מתברר שהוא ראה ילדה עולה על רכב בתחילת השבוע.זה היה טנדר מסחרי מסוג סובארו בצבע ירוק וכתמים חומים עליו.מאחור ישבו ארבעה גברים.הוא כמעט בטוח שהם בני מיעוטים.הוא זוכר שראה את אחד הגברים חבוש כובע צמר עם פונפון לבן. אוחז בשתי ידיה של הילדה והיא צועקת ובועטת ובוכה.
בהמשך החקירה הוביל ההומלס את החוקרים לתעלה . מקום התעלה לא הרחק מבית משפחת קרסו. בתעלה מתחת לערמות פסולת של בנין.בוץ ושאר חפצים זרוקים היתה מכוסה הגופה.
המדינה כולה היתה המומה .
זו היתה שיחת היום . בכל מקום ובכל פינה בכל שעה.
מאז הרצח האכזרי של רחל הלר לפםני שנים רבות לא היה כאן רצח ברוטלי ומזעזע כלכך.
אמות הסיפים רעדו.ולא היה כל פתרון בנמצא.
העיתונים זעקו באותיות קידוש לבנה
דם ילד קטן עוד לא ברא השטן…
בתום השבעה חזר מר קרסו לעבודה .המשטרה עוד לא הצליחה לשים את ידה על הרוצחים. יש כמה חשודים.
מר קרסו עטה את המסיכה והשתדל לשמור על יחסים קורקטיים עם העובדים.
זר לא היה מצליח להבחין בסערה שמתחוללת בנפשו הפצועה.הוא המשיך לשדר עסקים כרגיל.כמו הרבה אנשים במצבו העגום.הוא מצא שהעבודה היא סוג של תרפיה.סוג של מקום מפלט ולשם הוא ברח שוקע ושוקע בעבודה מהבוקר מוקדם עד שעות הערב המאוחרות.
ימים רבים היה נשאר מעבר לשעות העבודה המקובלות והיה ברור שבעבודה קשה וסיזיפית הוא מצליח להטביע את יגונו.
אבל האוירה היתה קשה .לכולם היה חשש כבד לאכזב אותו או לצערו.
כולם הילכו עמו על קצות אצבעות.גם נזהרו לא לצחוק ברול רם מדי וגם לא לדבר בקולניות יתר.
מי שרדם לו פתק השתדל לכתוב תמיד בעט כחולה לעולם לא בצבע אדום.
כשמלאו שלושים למותה של גלי.אספו כל עובדי המשרד כספים ותרומות מכל מיני מקורות והקימו גן צבורי יפיפה לזיכרה.בשיתוף עם הקרן הקיימת לישראל.היו שם נדנדנות מגלשות ועצי אורן וברוש קטנים שבעתיד יצמחו לגובה.
תגובות (0)