חצי סניקרס

השבוע קניתי סניקרס (החטיף שוקולד). זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שקניתי סניקרס. כשיצאתי החוצה פתחתי את העטיפה. בזווית ממני היה אדם שביתו חסר, והוא הסתכל עלי , יותר נכון על הסניקרס במבט כל כך מרוכז, שלא יכולתי שלא לחצות אותו לתת לו חצי. איפשהו בתודעה שלי התעורר זיכרון ילדות, קרובת משפחה רחוקה באה מישראל לבקר ונותנת לי במתנה בר של שוקולד, ושוקולד חדש ששמו – סניקרס. זה מה שהם אוכלים באמריקה היא אומרת לי. אני שמח כמו שרק ילד סובייטי שמקבל שוקולד יכול להיות. ואני חושב על הבן אדם שאיתו אני מסתובב משחק ומגלה את העולם מאז שנולדתי, הבן דוד שלי, ליוניה. אני צריך להתחלק איתו אני חושב. מה ששלי , תמיד שלו. צריך, אבל לא יהיה נורא עם אני אוכל קצת , לא ? אני טועם, ואני אוהב את הטעם, אני ממשיך לטעום, וממשיך , ואז סוג של הגיון מעוות משתלט עליי, איך אני יסביר אני חושב לליוניה, שעכשיו נשאר פחות מחצי מהחטיף ? עדיף כבר לאכול את כולו אני אומר לעצמי. אני אוכל. ליוניה דופק בדלת כמה דקות מאוחר יותר, ואני פותח. יש לו מבט כזה של אושר, שמיד מובן ממנו שזה אושר של אדם שמצא אוצר ורוצה להראות אותו לאחר, דודה רחוקה מישראל באה והביאה לי חטיף שוקולד מאמריקה ! הוא אומר.