חיים מתחת לשברי הציווליזציה

ביום השני כבר ידעתי, זאת האנושות במיטבה. דם, וגופות ברחובות. רחובות שבורים ומרוסקים, מוטלים זנוחים כצל חיוור של עיר. עיר מעוותת ומצולקת, שותתת חיים משל היו דם. הטבע קם על האדם והעמיד אותו במבחן. אני לא לוקח חלק, אני רק צופה, מעריך, בוחן. ברגעים כאלו אני עומד משתהה לנוכח מאורע כה גדול וקטלני. זה עושה לי טוב לראות איך דווקא ברגעים האיומים ביותר אז האנושות מוכיחה שיש בה בהעדר מילה טובה יותר אנושיות. אני לא לוקח חלק, אני רק צופה. זה עלול להישמע אכזרי. איך אני שכל כך מעריך את הרגעים הללו לא משתתף. אם הייתי משתתף איך הייתי יכול להעריך באמת את המאורע. הרי אני כבר לא צופה מהצד אלא בפנים. ככה מפספסים פרטים רבים. לא לשם כך הגעתי עד לכאן. אני רונן, ואני רודף אסונות.
הכל התחיל לפני שנה. הלכתי בתל אביב. הלכתי לאט, הלכתי כמו אדם שלא נולד בעיר, כמו אדם ללא גלגלי השיניים של שעון אשר מותחים אותו עד קצה גבול היכולת. ללא מטרה ברורה לעין. אמנם בצורה הזאת לא מספיקים הרבה, אבל כן מסוגלים להבחין בסביבה. להבחין בדברים, באנשים, בבניינים, בסיטואציות. מאז ומעולם הייתי צופה. עומד בצד ומנסה להבין, לתחום את החיים לתוך תבנית ברורה ומובנת. צופה, שלעיתים נדירות מתערב. מהעבר למדתי, כשמתערבים הידיים מתלכלכות. אז אני צופה. הבניינים גבוהים ומאיימים, מסנוורים באור הבוקר המאוחר. כל כך הרבה ברזל, זכוכית, ובטון בולע לתוכו אנשים כמו היה לוויתן הבולע נביאים המחפשים התגלות. המכוניות עומדות בכביש, בוכות בצפירות מחרישות אוזניים בגלל הכביש החם, בגלל הרמזורים שלא משתפים פעולה, והכי חשוב בגלל העמידה במקום שזאת חתירה תחתי מהות החיים של המכוניות. הרחוב הומה אדם, מכל הסוגים. אני גבר ולכן תשומת הלב שלי מיד מתמגנטת למין היפה. הן בתמורה לא שמות לב שאני אפילו קיים. זה בסדר, בשלב הזה אני כבר רגיל, זה אחד מהדברים שצופה כמוני מפספס. אחת נעמדת לידי ברמזור. אני מתבונן בה, ואז מעביר את המבט לצד השני של הכביש. שם מחכה רק לי על שלט חוצות ענקי דוגמנית יפיפייה. מתוחה, מהודקת, ומדויקת כמו שרק מחשב מסוגל לעשות. אני חוזר להביט בבחורה שלידי והיא נראית נורמאלית. אין סיכוי שהייתי מזהה אותה בקהל עצום של אנשים. איזה סיכוי יש לה מול המפלצת היפיפייה והשטוחה שמולי. אולי הדבר הכי גרוע בכל זה, שזה גם מה שהיא חושבת. מילא אני, אני רק צופה, אבל היא זאת שעומדת כרגע מול מראה עקומה ומעוות שגורמת למציאות להשתנות. היא לא שמה לב שאני מביט בה, היא ממהרת. חוקי התנועה לא מרתיעים אותה והיא חוצה באור אדום. המין האנושי נדון לכישלון מהרגע הראשון, הוא רק מצליח כל פעם לדחות את הקץ במעט. יש לפנינו אור אדום, אבל אנחנו חוצים בכל זאת. אין ברירה צריך להספיק לאן שהוא.
לפתע כמו שעון מעורר למדינה שלמה, נשמע קול אזעקה. כולם פה יודעים מה זה אומר. יש שני ימים בשנה שנשמעת כזאת צפירה ועומדים במקום. מעין מחווה לעבר, כבוד למתים. אין ספק שלעיתים לאנושות יש רגעים יפים. הרגע הזה אינו אחד מאלה. אנשים נמלטים, מבוהלים. מחפשים מסתור, נאחזים בחיים כנגד סיכוי קלוש כמו זכייה בלוטו שהם אלו שיפגעו. שהפעם יגיע תורם. אני לא מתחבא. אם ייפול פה טיל, לידי, לפחות אולי יקדישו לי יום בשנה. מוות אינו מפחיד אותי, להיפך יש בו שלווה ושקט. אם כבר החיים מפחידים אותי, רועשים וצועקים, מחרישי אוזניים כמו צפירת אזהרה. הצפירה נדמה, בום עמום הגיע מהאופק המוסתר על ידי בניינים. ביחד עם אותו בום מחריד, נחתה עלי הבנה מהותית. אני שונא את המין האנושי. הייתי רוצה לראות אותו גוועה. מתקפל לתוך עצמו עד לנקודה סינגולרית ומשם הפיזיקה כבר תעשה את שלה. מה יספק את היצר הזה שמתפתח אצלי? מה אם לא קצת הרס וחורבן. שמעתי שלא רחוק מכאן היה רעש שמבטיח את זה. לעזאזל ראיון העבודה שבשבילו הגעתי עד לכאן. אני צריך לראות נזק.
התחלתי ללכת בכיוון הרעש. הדבר הראשון שקיבל את פני היו הסירנות. עוד לפני שבכלל התקרבתי מספיק בשביל להבין מה מתרחש. כשהגעתי היו לפחות שלושה סוגים של רכבים בעלי סירנות. ניידת משטרה, אמבולנס, וכבאית. כמובן שמכל סוג היו כמה. מעניין שלכולם היו אורות אדומים. כנראה יש משהו באור האדום. כמובן שידוע שהצבע האדום הוא הצבע שמושך הכי הרבה תשומת לב, אולי בגלל זה. אולי משהו יותר בסיסי, יותר חייתי, אינסטינקטיבי בתפיסה שלנו. אדום הוא גם צבע שמתקשר לסכנה, לאזהרה. אולי סתם הממשלה עשתה עסקה עם חברת מנורות ספציפית, שמכרה להם ביוקר אבל נתנה אחוז מהרווח לשר הממונה. הרחוב כוסה בצבעי אדום בוהק וחיוור בו זמנית. היה רעש כי במקום בו קיימים חיים יש רעש. אני אוהב שקט. רעש זה רע שששששש שמשתיק את הששששששש קט הקטן והטוב. המולת דיבורים, רחש קבוע כמו שאריות קרינה מהמפץ הגדול.
עושה רושם כאילו הכל זז בהילוך איטי. אני מתקרב, מולי נפתחת החוצה מתוך אמבולנס מיטה עם גלגלים על ידי בחור ובחורה לבושים חולצות לבנות ומכנסיים שחורים. אני עוקב אחריהם במבטי. הם נעצרים בסמוך לאדם מכופף על ברכיו גם הוא לבוש כמותם. לפניו שרוע על הרצפה שק תפוחי אדמה עם ידיים בלבד ושלולית אדומה, אולי כאות הזדהות עם הרכבים, עוטפת אותו, או שמא נמלטת ממנו. שק תפוחי האדמה אינו זז אך נותר חם מספיק כדי לקבל תשומת לב. חם מספיק כדי שימשיכו לשחק בו כמו משחק ילדים, ומי שנשאר איתו אחרון נדפק. האיש המכופף זורק את שק תפוחי האדמה אל החברה עם המיטה, החברה עם המיטה זורקים אותו לאמבולנס, שבתורו זורק אותו לבית החולים, משם הדרך למקרר קצרה מאוד, ואז שק תפוחי האדמה חוזר חזרה לעפר שממנו הגיע, אם להשאיל מסופר אהוב, ככה זה.
הפניתי את ראשי לגזרה חמה אחרת. מדורה הולכת וקטנה בחזית בית. מלכתחילה לא היה לאש סיכוי רב, היא לא נתפסה כמו שצריך. לוחמי האש עשו עבודה מצוינת. כשצריך לפרגן אני יודע. הם השתלטו על האש בעזרת מים וקצף, וללא עבודה קשה מידי. כמעט נראה כאילו הם לא באמת מנסים לכבות את האש. הרי ללא האש אין להם מהות, אין בהם צורך, הם תלויים בדבר ההרסני הזה כאילו בלעדיו כל עולמם יקרוס. למזלם כל עוד האדם קיים האש תמיד תתקיים, והאדם תמיד ינסה לגעת בה. אחרת איך הוא יידע מה יקרה, אולי בפעם המיליארד שנוגעים באש היא קמה לתחייה ומחלקת גלידה. אבל עד שזה יקרה לכבאים אין חשש בקשר לעבודתם.
זה משאיר רק את השוטרים באירוע הזה. כדוריות הדם הלבנות של המשטר, "הכדוריות הכחולות של החברה". השוטרים באופן כללי מתפקדים מתוך דואליות איומה. קונפליקט אשר עומד במרכז המהות של העבודה שלהם. אותו קונפליקט מתרחש מתוקף כך שהעבודה שלהם היא לשמור על הציבור מפני הציבור עצמו. כלומר האזרחים הינם אויבים ואוהבים כאחד. כעת תפקידם של הכדוריות הכחולות הוא בעיקר לשמור שאזרחים לא יכנסו לאזורים שעלולים לפגום במאמצי הכוחות האחרים, או שלא יגיעו למקומות מסוכנים. הרי האזרחים אינם מסוגלים לחשוב בשביל עצמם. הכדוריות הכחולות, חלקם לובשים חולצות כחולות ומכנסיים שחורים, וחלקם לובשים מדים כל שחורים, בעיקר היו עסוקים בלצעוק על אזרחים סקרנים. זה כמובן כשהם לא עמדו בצד והתלחשו בינם לבין עצמם על מה קרה, מה קורה, מה יקרה, ומתי הם ייצאו להפסקה. מלבד קומץ של כדוריות כחולות זוטרות אשר נעמדו ליד גדרות מאולתרות, את מרבית הכדוריות הכחולות עניין שלום האזרחים כקליפת השום. השוטרים התנהגו כאריות בסוואנה, יש מישהו אחר שיביא את האוכל אז הם יכולים להמשיך לרבוץ שם. מהכדוריות הכחולות לא תגיע הושעת האנושות. אף משיח לא היה שוטר.
את תשומת ליבי לכד לפתע מאורע מדהים. בין כל ההמולה מסתובבת אישה. היא אינה נמנית על הכוחות השונים. היא לבושה שמלה שחורה, עם ציורים קטנים של פרחים צהובים. דם מכסה חלקים נרחבים מאותה שמלה פרחונית, וממשיך על עורה הלבן חום. הדם זרם מחתך במצח ועל כן מחצית מפניה מוכתמים גם כן. ישנו פד אשר מקיף את כל קוטר ראשה, מעטר אותו ככתר של מלכה. היא הייתה בתחילת שנות השלושים לחייה. היא כאילו ריחפה בין חלקי האנשים והגופות הרובצות על קרקע. עברה והתכופפה ליד נער צעיר. הוא היה בהלם. פניו חיוורות וחסרות הבעה כמו ים שטוח ללא גלים. ברגע שהבחורה בשמלה השחורה התיישבה לידו, הוא מיד הסב את תשומת ליבו אליה. פניו התחילו לקבל חזרה צבע, אך מוחו עדיין היה במקום אחר. היא דיברה עליו חלושות. הוא תפס את ראשו בידיו ופרץ בבכי. המלכה בשמלה הפרחונית מיד עטפה אותו בחיבוק שמזכיר אמא דובה המגנה על גורה הקטן. אז נגלה לעיניי בצורה הטהורה ביותר, האנושית ביותר, הבסיסית ביותר. חמלה. חמלה מהסוג שיכול להופיע רק במצבים קיצוניים שכאלה. רק ככה האדם מוכיח שהוא מסוגל להיות יותר מעוד זן נכחד על כדור הארץ. הבחורה עם הכתר האדום לבן נראתה לי זוהרת בהילה ששמורה אך ורק למלאכים. הרגשתי איך אני מתאהב בה. לא בה, ברעיון שלה, במצב שבו היא נמצאת, במה שהיא מייצגת. בתור צופה תמיד הרגשתי צורך להישאר ניטרלי. לא לפתח רגשות. ככה חייתי את חיי. זאת הדרך היחידה שאני יודע איך להתמודד עם העולם הזה. אך פתאום אל מולה של הבחורה בשחור, הרגשתי. לכמה שניות העולם הזה נראה מסודר, נראה אמתי, נראה מושלם.
צפירת אזעקה נוספת חתכה את הרגע כאילו היה תער כהה על בשר חי. כאב של יציאה מחלום, והתרסקותו על אספלט המציאות כמו היה טיפת גשם מתוקה. כל האנשים התחילו לנוע, לחפש מסתור. כאוס העולם חדר את הסכר הדק והתנפץ בפניי. הבחורה בשחור נעלמה כלא הייתה, ואת עקבותיה איבדתי לנצח. אך את הרגש נצרתי לעולם. נדרתי להרגיש שוב את המושלמות. אותה מושלמות אנושית המתקיימת רק מתוך חורבן. ככה מצאתי תחביב חדש. חיפוש אסונות, רדיפה אחריהם על מנת למצוא שוב את המושלמות הזאת.
במשך שנה ישבתי ותכננתי, חיכיתי, ורקמתי תכנית. מחכה לרגע הנכון. יש שאומרים שתזמון זה הכל בחיים. זה ההבדל בין הצלחה לכישלון. יש בזה משהו נכון, אבל לא מדויק. התזמון חשוב מאוד, אבל הרגע הנכון יגיע מתי שהוא. ההכנה היא הדבר החשוב. להיות מוכן לקראת הרגע שבו תוכל להפוך רגע נכון להצלחה. עד מהרה התחביב הפך אובססיה. כל היום צפיתי בטלוויזיה ובאינטרנט אחרי אסונות בכל מיני פינות בעולם. בלילות האזנתי לקשר בתדר של מד"א. אם יכולתי גם הלכתי לצפות אך לעיתים נדירות הייתי נתקל במה שחיפשתי וגם אז זה לא היה באותה עוצמה. הבנתי שיש לי שני אפשרויות. הראשון לקחת עניינים לידיים וליצור אסון משל עצמי בקנה מידה גדול. מחשבות כאלו הם הצעד הראשון לקראת הפיכה לנבל על כמו החברה האלה מהקומיקסים, או רוסים במאה העשרים, או ערבים במאה העשרים ואחד. דווקא הרעיון שאני יהיה זה שיביא לקץ האנושות קסם לי מאוד. יש מקל אחד גדול מאוד בגלגלים של האפשרות הזאת. על מנת ליצור אסון משל עצמי אני צריך להפסיק להיות צופה, להפשיל שרוולים, ולדחוף את הידיים עמוק לתוך הבוץ האנושי המלוכלך מבקטריות, נוטף ריח זיעה חריפה, ורועש כמו אורקסטרה של חריקת בלמים של כל סוגי כלי הרכב הקיימים בעולם כולל הימיים והאוויריים. אין ברירה אלא ללכלך את הידיים. לא תודה, אני מעדיף להישאר צופה.
מה שמשאיר את האפשרות השנייה. להמתין לאסון שיתרחש, מרבית הסיכויים אסון טבע. כעת כל מה שנותר לי לעשות זה להמתין. עברו הימים, עברו השבועות, עברו החודשים, סבלנות היא מעלה שאין לזלזל בה, ולי יש אותה בכמויות. כשאתה צופה אין לך ברירה אלא להפוך למומחה בסבלנות. המתנתי בשקט לרגע הנכון. אומרים שכשאתה עושה תכניות אלוהים צוחק, אבל אלוהים צוחק חזק יותר מסבל אנושי ועל זה בדיוק אני בונה. מיותר לציין שבסופו של דבר אלוהים לא אכזב. רעידת אדמה 7.2 בסולם ריכטר בצ'ילה. זה היה מושלם. רכשתי כרטיס טיסה, אני אוהב את זה שהתוכניות עובדות.
נחתי בסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה. העיר הייתה צפופה משציפיתי. אני שונא צפיפות, מתעב אותה. הולך ברחוב ואנשים מתחככים בי, נוטפי זיעה באקלים הים תיכוני, מדברי. ממש כמו בבית רק הרבה יותר גרוע, כי זה לא הבית. אין ספק שהטיול הזה גורם לי להעריך יותר את ישראל על כל עוונותיה וחסרונותיה. לפחות בישראל מדברים בשפה שלי. אני פה כמה שעות והספרדית כבר יצאה לי מכל החורים. גראסיס אני אומר למוכר במכולת, ומשלם לו על בקבוק הקולה הפושרת. העיר כולה אפופה אפיח, וריח של חול מעורבב בפיח. כשאני חושב על זה כעת יכול להיות שבחרתי באפשרות הלא נכונה, כנראה שלהפוך לנבל על ולהשמיד את האנושות זאת הדרך הנכונה. אבל כעת זה מאוחר מידי, אני כבר פה, ויש לי לפחות עוד יום עד שאני יגיע לעיר שנפגעה הכי קשה מרעש האדמה, ולפראיסו. ספגתי מספיק תרבות דרום אמריקאית ליום אחד, אני אפרוש למלון ועם שחר אני אצא לדרכי.
בבוקר יצאתי חזרה לשדה התעופה לתפוס טיסה לולפראסיאו. השמש עוד לא עלתה, אך הנצה מאחורי בנייני העיר שנראים כאילו הורכבו אחד על השני בניסיון נואש לחסום את רוח השכינה שעלולה לשאוף ולנשוף כדי למצוא חזירים להזיק להם, ואם אין חזירים השכינה תאלץ להסתפק בחייה לא פחות מגעילה, האדם. המטוס היה פייפר קטן ועשה רושם שבעבר היה גם לבן. רעוע היא מילה טובה לתאר צריף מיושן שעומד על קצה צוק מושלג באמצע סופה. אם הייתי יכול להגיד על המטוס שהוא רעוע מצבי היה טוב. המטוס היה יציב כמו סולם ריכטר. איכשהו המטוס נחת לבסוף בולפראיסו.
עוד לפני הנחיתה יכולתי להבחין בעיר שבורה, מרוסקת. בניינים מוטלים בתוך השברים של עצמם. כבישים שרוטים כמו תקליט ישן. זה היום השני שלי בצ'ילה אבל אני כבר יודע, זאת האנושות במיטבה. כאשר היא עם הפנים אל תוך תהום עמוקה שנפערת ללא אפשרות לעצור אלא רק לנוע אחורה בזהירות ולקוות שיהיה במה לאחוז כשהנפילה תגיע, והיא תגיע… היא הגיעה. לרכוש וטכנולוגיה כבר אין ערך יותר. אנשים תלויים בשום דבר אחר מלבד אנשים. לא כמו שאלוהים התכוון, אלא כמו שהאבולוציה התכוונה, אם היה לה דעת. צפיתי במשך שעה קלה במתרחש ברחובות ואין ספק שזוהי שירת הברבור של האנושות. רק כאן ניתן למצוא את האישה בשמלה השחורה.
שלושה ילדים בגיל עשר בערך, עמדו על הריסות בניין. הם חפרו, והזיזו אבנים. הם חיפשו חיים מתחת לשברי הציוויליזציה. מספר ניצולים, שכבו בצד הדרך, מכוסים בדם יבש ובגדים מוחתמים. אישה זקנה גוררת אחריה בעגלת קניות מיכל עם מים. היא עוברת אחד, אחד ומחלקת להם מים לשתות ולהתנקות מעט. אין ספק שהגעתי למקום הנכון. בתור צופה ראיתי הרבה דברים אך שום דבר לא הרשים אותי כמו הרגעים הללו. רגעי האישה בשמלה השחורה. הרגעים שמגיעים כשהאנושות מתפרקת. לפחות עכשיו אני יודע, כשיגיע סוף האנושות זה יהיה סוף טוב…