ואז הוא עשה את זה שוב…

החיים דומים להליכה במבוך. אתה מתחיל איפשהו. כל אחד במקום אחר. אתה מתחיל ללכת. פה ושם אתה צריך להחליט, אז אתה מחליט. יש כאלה שפשוט רצים קדימה. יש כאלה שנצמדים לימין. כולם טועים פה ושם. חוזרים אחורה וממשיכים משם.

הבנתי שאני במבוך מזמן. בגן הילדים או בכיתה ב'. בניגוד לאחרים, אנשים לא כל-כך עניינו אותי. הם נראו לי פתטיים.

בחג פסח בגן, כשהגננת סיפרה לנו על קריעת ים סוף, אמרתי לה שהיא סתם מקשקשת, ושבסך הכל מדובר בגאות ושפל. כנראה שהיא ואני לקחנו פניה מחשבתית שונה במבוך, עוד בשלב מוקדם. בכיתה ב' הלכתי לבקש מאמא עזרה בחשבון בפעם האחרונה. גם אנחנו פנינו אחרת.

אחרי תקופה ארוכה של הליכה בדרך המדעית, האנליטית, הבנתי שאולי טעיתי. חזרתי אחורה ופניתי שמאלה. עזבתי את אבא והלכתי לאמא. העולם שלה נראה לי יותר מעניין. התחלתי ללכת במבוך הנויירונים והכימיכלים והנפש. זה סופר-מבוך. מבוך שהקירות שלו זזים. המפה משתנה לפי מצב הרוח. יש בו עשן ומראות. אמונות ופחדים בונים לך בשניה קיר חדש, איפה שלפני רגע היה מעבר. קיר בלתי-עביר נעלם במחי מחשבה אחת.

את/ה בטח חושב/ת על המבוך שלך. אם לא, אז עכשיו בטוח.

המבוכים האלה, יש להם יציאה אחת. היא אף פעם לא מה שחושבים שהיא. הבודהה הבין את זה מזמן. ואז הוא עשה את זה שוב…