ואז יאהבו אותי

קפיצה.
הקרקע מתקרבת, יותר מידי מהירה. אך יש לזכרונות זמן לתקוף אותי.

"היי מכוער!" צעק ילד שגבוהה ממני בניים או שלושה ראשים. הוא דחף אותי, ונפלתי על הרצפה. "אמרתי לכם שהוא חלשלוש מידי בשביל לחסום אותי! סתם עוד ילד שמן ומכוער" המילים שלו הדהדו הלוך ושוב בראשי. "סתם ילד שמן ומכוער" אחרי זה לא רציתי להיות שמן ומכוער יותר. אחרי ארוחת הערב הלכתי לשירותים והקאתי את נשמתי. זה הרגיש טוב, ועשיתי את זה עוד פעם ועוד פעם. עד שכבר לא יכולתי להפסיק. נהייתי בולמי, אבל מה זה עוד סוד קטן בשביל שיאהבו אותי.

אחרי זה קראו לי שחיף. וחנון, הציקו לי עוד יותר. כי עכשיו זה היה קל יותר. אז הפסקתי לחייך, התחלתי להיות ילד בעייתי וכבר לא הקשבתי בשיעורים. כמו שהמקובלים עושים, לכולם זה נראה כאילו המצב שלי הרבה יותר טוב, אבל אני בכיתי בשקט אל תוך הכר בלילה. זה כאב כל כך לא לבטא את הרגשות. אבל מה זה עוד סוד קטן בשביל שיאהבו אותי.

עדיין הרביצו לי. אבל לא אמרתי כלום לאף אחד, ספגתי את הכל בשקט. כדי שהמקובלים ידעו שאני קשוח ויתנו לי לבלות איתם. אבל הם עדיין שנאו אותי, ואני גם שנאתי את עצמי. עמדתי שעות מול המראה וחשבתי לעצמי כמה אני טיפש ומכוער. כמה שהעולם היה מקום יותר טוב בלעדי. התחלתי לחתוך, זה לא עזר, שנאתי את עצמי יותר אם כל חתך. אבל מה זה עוד סוד קטן בשביל שיאהבו אותי.

וככה הפכתי מילד שמנמן שמח ותלמיד טוב, לנער בולמי שחותך ורידים ומפגר שנים בחומר. ועכשיו אני נופל אל מותי. אבל אני לא מפחד מהפגיעה, אני שש אליה. אני רוצה אותה. כי אולי מחר שיודיעו לכיתה שקפצתי מצוק, אולי אז. יהיו כמה ילדים שיחשבו שסוף סוף עשיתי משהו טוב.
ואז יאהבו אותי