השפיץ של חיליק

אבא, אל תלך לישון. ספר לי משהו. אתה זוכר את הרגע הכי מאושר שלך בילדות? הגדולה תמיד יודעת למתוח את גבולות הזמן בתום טקס השינה.
"בטח", אמרתי בהחלטיות. "השפיץ של חיליק". השבתי. "שתדעי לך שהרגעים הכי מאושרים של ילד לעולם יהיו קשורים לכדורגל."
למה? שאלה.
"את עוד לא יודעת, אבל כדורגל זה לא משחק רגיל. כילד הכדורגל מגדיר אותך, מעצב אותך, קובע מי אתה ומה המעמד החברתי שלך. הכדורגל משנה בך משהו. זה משחק שגורם לך להרגיש שאתה חלק חלק ממשהו גדול יותר, זאת שותפות לחיים.
הרגע המאושר בילדותי היה בטורניר הכדורגל של כיתות ד' בבית ספר אריאל. בשכבה היו שלוש כיתות ואני הייתי בכיתה ד'1. אנחנו היינו הכיתה הכי גרועה בכדורגל. בכל שנה בבית הספר היסודי, בכל משחק ששיחקנו היינו מפסידים בהפרש שערים גדול. לנו לא היה שום שחקן ראוי לציון. רק פריץ. שאז עוד קראו לו איתמר. פריץ היה חתיך, ואפילו הייתה לו חברה ולכן הוא גם הכי טוב בכיתה בכדורגל. קשה להסביר את זה, אבל זה היגיון של ילד.
לכיתה ד' 2 הייתה נבחרת אדירה. שיחקו בה שחקני בעלי שם כמו יששכר שהיה עושה המשחק. יואל הקשר האמצעי, יואל היה גבוה וכל רגל שלו הייתה חזקה כמו עמוד חשמל, וגם היו לו נעלי כדורגל. בחוד ההתקפה שיחק אורי, החלוץ הקטלני שידע לבעוט גם מרחוק.
תדעי, שד'3 הייתה עוד יותר טובה מד'2 כי הייתה להם את חוליית ההתקפה הטובה בהיסטוריה של בית ספר אריאל. מימין מושי שהיה מהיר כמו שד, משמאל הראל שידע להעביר שחקנים, ובמרכז ההתקפה, השחקן הכי טוב ששיחק אי פעם בבית הספר שלנו- בני. בני היה יכול להעביר כל שחקן, מתי שירצה, כמה פעמים שירצה. בני היה מסוגל לעבור את כל המגרש בהקפצות כדור מבלי שהכדור יגע ברצפה.
אנחנו הוגרלנו לשחק מול ד' 2 במשחק הראשון. כמה ימים לפני המשחק, קרו שני דברים- השחקן הכי מהיר שלנו, יוגב, שבר את היד ולא יכל לשחק. הדבר השני היה הגעתו לכיתה של ילד חדש מארצות הברית בשם סמי. בגלל שסמי היה חדש הצבנו אותו כשוער. היום הגדול הגיע והמשחק התחיל. כל השכבה הסתכלה עלינו מהיציעים בצד וגם ילדים משכבות אחרות. יששכר כבר בהתקפה הראשונה הגיע בקלות לרחבה שלנו ובעט לידיים של סמי שהיה שוער לא רע בכלל.
המשחק זרם והדקות התקדמו, צופפנו את ההגנה שלנו. לא השקענו בכלל בהתקפה. כל הקבוצה הייתה ברחבה שלנו, לכל שחקן של ד'2 שקיבל כדור נצמדו שני שחקני הגנה לפחות. סופו של דבר המשחק הגיע לפנדלים ולכל קבוצה היו שלוש בעיטות."
"מה זה פנדלים?" שאלה.
"יש משחקים שחייבים הכרעה, למשל גמרים. בסוף גמר, אם יש שיוויון, כל קבוצה בועטת מספר פעמים כדור ממרחק מסויים מהשער בלי הגנה. רק הבועט והשוער. מי שמבקיע יותר פנדלים ניצח". עניתי.
המשכתי בסיפור, "המתח היה בשיאו, ההרגשה הייתה מסמרת שיער. תראי אפילו עכשיו שאני מספר לך את הסיפור, אחרי כמעט עשרים שנה, הלב שלי דופק מהר. הטלנו מטבע ונקבע כי ד'2 תבעט ראשונה. אורי ניגש לבעוט את הכדור והחטיא. אצלנו פריץ בעט ראשון, הוא בעט בעיטה טובה לצד ימין אך השוער שלהם עצר אותה. לאחר מכן יואל ניגש לבעוט את הפנדל השני של ד'2. פחדנו. שקשקנו. יואל פעם בעט כדור והשער התעקם. יואל בעט בעיטה מרהיבה למשקוף השער כאשר הכדור ניתז למעלה עד העננים- וכולנו פלטנו אנחת רווחה. את הפנדל השני שלנו בעט חיליק. חיליק היה בחור טוב אבל גם מגושם למדי. חיליק הציב את הכדור על פינת הבלטה במגרש בצורה סיבובית כדי שהכדור לא יזוז ממקומו. הוא לקח המון צעדים אחורה. נעמד. נשם. הסתכל על השער והתחיל להתקדם בספק ריצה ספק הליכה. כשהגיע לכדור הוא שלח את רגלו קדימה ובעט את הכדור עם החלק הקדמי של הנעל — ה"שפיץ". את צריכה להבין שבעיטת שפיץ היא מאוד חזקה, אבל החיסרון שלה הוא שהבועט לא באמת מסוגל לכוון אותה. זאת בעיטה שיש לה חיים משל עצמה. הבעיטה של חיליק הייתה כל כך חזקה, למעשה מעולם לא נבעטה ברעננה בעיטה כה מהירה כמו השפיץ של חיליק. הכדור טס במהירות האור וחדר לפינה הימנית הנמוכה של השער כאשר השוער שלהם נשאר עומד במקומו המום.
לרגע הזמן קפא מלכת.
חזינו בהיסטוריה מתרחשת נגד עינינו.
כשהבנו מה קרה, פרצנו בריקוד וצווחות שמחה בכזו אקסטזה. רצנו לחיליק שקנה את עולמו ברגע אחד וחיבקנו אותו, כמעט חנקנו אותו מרוב אהבה. ד'2 היו בהלם. עכשיו נותר היה לראות מה יעשה יששכר, שהיה בועט הפנדלים הכי טוב שלהם. יששכר ניגש, יישר מבט לסמי, סמי מישש את הקמיע שעל צווארו וכופף את ברכיו. יששכר בעט למרכז השער, בדיוק לידיו של סמי הגיבור. ד'1 ניצחו ועלו לגמר.
ומה היה בגמר? שאלה.
לא זוכר. הפסדנו. בטח בני הבקיע איזה חמישייה. אנחנו את שלנו עשינו. השבתי.
ומה היה התפקיד שלך בקבוצה?
אני בכלל לא שיחקתי. אני תמיד הייתי מספר הסיפורים. השבתי.
"מה?!" צחקקה, "לילה טוב אבא. אתה חי בסרט". אמרה ושלחה לי נשיקה באוויר.