הריצה.

היום הייתה הבגרות האחרונה שלי. סיימתי אותה מהר ונסעתי הביתה. הייתה לי תחושת הקלה, מהר מאוד זו הפכה למועקה. סיימתי עם התיכון עכשיו אבל תוך שבוע מהיום החבר היחיד שלי מהתיכון מתגייס לאיזה מסלול יוקרתי בצבא. משאיר אותי אזרח בודד עד לנובמבר. תחושת המועקה התגברה שהתקרב הערב, אז יצאתי לרוץ. תוך כמה דקות הגעתי לגן הנטוש, קוראים לו ככה מכיוון שהדרך המקובלת להגיע אליו נחסמה על ידי בית שנבנה שם. מאז הוא לא זכה להרבה מבקרים. אולי בגלל זה היינו יושבים בו כל כך הרבה. כשהיינו ילדים הבילויים שם היו מסתכמים באחרי צהריים, משחקים במתקנים שם ומחפשים דרכים להכאיב אחד לשני. עד היום אני לא מוכן לשבת עםעומר על נדנדה. כשהתבגרנו הישיבות התרחשו בעיקר בשעות הלילה ובחופשים, לפעמים היה אלכוהול אבל תמיד היה רעש. שכנים שצעקו מהחלון היו ענין רגיל, ומשטרות שהגיעו וגירשו אותנו מהאדםק היו ענין של זמן, האמת שפעם אחת יצא שכן מאחד הבתים לבוש בגופיית סבא לבנה ובוקסר, מחזיק ביד אחת סכין ואת היד השני מפנה אלינו בהאשמה, נובח בצעקות של אדם שקם עכשיו מהשינה, הוא הצליח לפנות אותנו יותר מהר מכל שוטר.

המשכתי לרוץ, הגעתי לגן אחר, "הגן כושר" הוא נקרא ככה כי פעם היו בו מתקני כושר ולפעמים היינו מתאמנים שם. לצערנו המועצה החליטה לתלוש את המתקנים, מצאנו אותם בגן כושר אחר בנס ציונה אחרי כמה חודשים. בכל המקרה המתקנים נתלשו אבל השם נשאר. בסביבות פסח ישבנו שם פעם, ישיבה רגילה ושלווה עד שאוראל הרים אשכול של תמרים. והתחיל לזרוק על כולם, כולם הרימו אשכול משלהם, מהר מאוד זה הפך למלחמה כוללת, אחרי כמה סימנים כחולים התחלנו להפעיל כמה אזעקות של מכוניות, שאילצו אותנו כמובן לברוח. לא שזה מנע מהזיכרון להישאר זיכרון טוב.

כשיוצאים מהאדםק כושר לכיוון הבית של עומר וממשיכים ישר בסופו של דבר מגיעים לבניין של הצופים. הורים השכירו את הבניין הזה כשהיינו בכיתה ה' ומארכנים מסיבות יום הולדת, היה מגיע ילד מכיתה ט' וקורא לעצמו די ג'יי. הכיבוד הרגיל של מסיבת יום הולדת. ומכונת עשן שמילאה את החדר בעשן סמיך. עשן שעזר לנו לפרק את החומה שהפרידה בין הבנים לבנות במסיבות האלה. נזכרתי במסיבת יום הולדת אחרת, של עומר בכיתה יא'. לצופים לא שילמנו, אדם ודן שהיו בצופים השיגו מפתח לאולם, השתמשנו ברמקול של הצופים. הבאנו וודקה ונרגילה. הנרגילה מילאה את החדר בעשן, אבל הוודקה היא זאת שעזרה לנו לפרק את החומות שלנו. האמת היא שאני זוכר הרבה מהלילה הזה, למרות ששתיתי מעל ומעבר למומלץ על הבקבוק. אני זוכר שהתחלתי עם כמה בנות ושבסוף הערב אחרי שניקינו את האולם אני ועומר ישבנו עם שתי ידידות שלו בגן הנטוש, עם שתיהן התחלתי. אולי הלילה הזה היה מתקדם לכיוון אחר אם אבא שלי לא היה מחפש אותי ברחבי הישוב ב4 לפנות בוקר. כשמצאתי אותו הוא שאל אותי אם שתיתי, אמרתי שלא. אמרתי לו שנרדמתי אצל עומר ושכחתי את הטלפון שלי בצופים. הוא לא סמך עלי באותו אופן מאז.

המשכתי לרוץ, המשכתי לכיוון הרחוב הראשי שעליו יושבת החטיבה שלי, אבל פניתי שמאלה מוקדם, הגעתי לרחוב צדדי שהוביל אותי לפינה של הבית ספר, הרבה אנשים היו קוראים למקום ה'מחששה' אנחנו היינו קוראים לה פינת הדשא, כי היא הייתה פינה של דשא. היינו יושבים שם ומעבירים את השעות המתות של החטיבה, משחקים בטלפונים, שומעים מוזיקה. מתמודדים עם המציאות ההיררכית של החטיבה. תקופה שלו הייתה קלה בשבילי. בכיתה ו' היו לי בעיות עם כמה אנשים דומיננטיים, עובדה זו הובילה להעלבות מילוליות, מכות וחרמות, כשכל השכבה הייתה בצד הנותן. היה לי קשה, בכיתי לא פעם. אבל תמיד לפני שנכנסתי הביתה, הדבקתי חיוך על הפנים וניגבתי את הדמעות. לא רציתי שהם ידעו, הרגשתי שיש להם בעיות חשובות יותר ופחדתי שהם יחמירו את המצב. אני מניח שלא סמכתי עליהם מספיק. הבעיות שלי אף פעם לא באמת נפטרו בחטיבה. אבל בכיתה ז' התחברתי עם אנשים כמו אדם דן, יקיר וסהר. הפכנו לחברים טובים, הרגשתי בבית ולא פחדתי יותר. אז כמו תמיד אמרתי את מה שאני חושב, רק שהפעם לא פחדתי מהתגובה. מאוחר יותר החבורה הזאת התחברה עם חברי הילדות שלי (עומר, אוראל, ירין, ונדב) שבתקופת החטיבה.
המשכתי בריצה חזרה, באופק נראים הבניינים החדשים שנוספו לפני כמה שנים. נזכרתי שכשבנו את השכונה הזו כשהיינו בכיתה ז' מצאנו בקצה השכונה הזאת. סוללת חול גדולה. מאחורה שדה ענק שמשום מה כמעט ולא שימש לשום דבר כל השנה. חפשנו שם הולם למקום, פתחנו ספר רנדומלי בעמוד רנדומלי, ראינו את השם יחזקאל. קראנו למקום מצודת יחזקאל. סחבנו ספות מהאתר בניה הקרוב, שולחן שמצאנו באזור וצינור עבה ושחור, תקענו אותו באדמה. הוא שימש כקן שיגור לכל דבר שהתאים, היינו זורקים לתוך הצינור נפץ ומכסים בזריזות עם כל מה שרצינו לשגר. היינו מדליקים אבוקות, שוברים מציתים, מציתים דאודורנטים. כל מה שילדים בני 13 היו עושים עם מקום סודי ונפצים. מאוחר יותר היינו מביאים לשם גם בנות, כל אחד לבד וגם יחד. האמת שהנוף שם היה יפה, משקיף לשדה רחב, שדרת עצי זית והשכונה הישנה של הישוב שעוצבה בסגנון כפרי, גגות אדומים בתים נמוכים, גינות גדולות. רק חבל שכל המקום פנה לכיוון מזרח. שקיעה הייתה הופכת את המקום הזה ליותר מושלם.
את אותן ספות שהבאנו בכיתה ז' שרפנו בלג בעומר של כיתה ח' ומאז לא ישבנו שם.

המשכתי את הריצה, עברתי מהבית ספר לפניה לכיוון שכונת הרצל, שם היה המכון שהייתי מתאמן בו פעם. בכיתה ט' ביום הזכרון חזרתי מוקדם הבייתה ובגלל חוסר מעש החלטתי ללכת למכון, הגעתי לאותה פניה, עצרה לידי מכונית לבנה ארבע דלתות, שתי דלתות שהיו מולי נפתחו במהירות ויצאו ממהם ארבעה אנשים. צעקו לי ברחתי, תפסו אותי. חפשו את הכסף שלי, לא היה עלי. קיבלתי אגרוף לבטן ונפלתי, שמעתי משהו כמה שאני לוזר שאין עלי שקל. מלמלתי שלפחות אני לא צריך לגנוב המשיכו להרביץ לי עוד קצת והלכו. וויתרתי על המכון, הכאבתי לעצמי מספיק היום. למזלי לא השאירו עלי סימנים ולא הייתי צריך להסביר כלום להורים. באותו ערב יצאתי לטקס יום הזיכרון כמו בכל שנה.ראיתי שם את אדם ודן במדי חאקי של הצופים. הם הציעו לי לי לצאת עם כולם למחרת לבמות בראשון.
חיכינו בכיכר של המועצה, תמיד היינו מחכים בכיכר שהיינו יוצאים לראשון. כולם היו שם חוץ מנדב. נדב הגיע 20 דקות אחרי שקבענו עם בקבוק פידג', זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי עם אלכוהול. נדב לא היה חבר ממש טוב שלי אבל הוא היה חבר טוב של השאר וחבר קרוב של אדם מהגן. לפעמים אני רואה גם אותו רץ. הלילה התקדם כרגיל סך הכל. אדם ונדב דיברו עם שתי פרחות בזמן שאני והשאר מתים משעמום בסוף הערב. הם רצו לחכות להם, הלכתי לדבר אתם אבל זה לא עזר הם אמרו שעוד כמה דקות הם יקומו אבל זה לא קרה. אחרי שעה וחצי של המתנה התחלתי לריב אתם, הרגשתי שהם זורקים עלי זין חושבים שהם שווים משהו כי הם מסריחים מפידג' ומדברים עם בנות, לפני שהם אמרו עוד משהו הלכתי ונסעתי במונית לבד ב2 בלילה. למרות הכעס שלי חזרנו לדבר יחסית אותו דבר אחרי זה.
רצתי חזרה לכיוון האדםק כושר ועברתי ליד הבית נדב למרות שאנחנו לא לא היינו קרובים אף פעם אני לא יכול לספור את השעות שבילינו בבית שלו. הבית שלו תמיד היה פתוח ולהורים שלו לא היה אכפת מכלום. נזכרתי שביא' היום הולדת שלו היה היה ביום שישי בערב, וכולנו כבר הזלנו ריר על הכמות ווהאיכות של האלכוהול. כולנו הגענו והשתכרנו כמתוכנן. באזור השעה 4 יצאנו מהבית כי הרעש הפריע כבר להורים שלו. הלכנו לאדםק כושר כשהגענו ראינו שישבו שם עוד אנשים מבחוץ לא הפריע לנו. אחרי כמה דקות הם קראו לאחד מהאנשים מהמסיבה של נדב לא מישהו שאני קשור אליו ממש, אני לא זוכר איך התחילו המכות ביניהם. כנראה מישהו אמר מילה לא נכונה והשני הבין משהו לא נכון וזה התפרץ. היינו פחות מהם כי הרבה נעלמו כשראו שהיה מכות. אני לא זוכר יותר מדי אני זוכר שלא ברחתי נשארתי וניסיתי להוציא את החבר של נדב מהמכות שהוא חטף שם. קיבלתי אגרוף והתעלפתי, כשהתעוררתי בבוקר למחרת עם כאבים מוזרים בלסת. ראיתי הודעות בפאלפון מכמה חברים, אדם אמר לי שאני נוטש מגעיל. דן אמר לי שהחברות שלי ושלו נגמרה. עומר אמר לי שאם היינו חברים עדין הוא היה מבקש את המכנס שהוא השאיל לי. נדב כתב לי שחבל שאני לא הייתי שם שהמשטרה באה. ניסיתי להתקשר אליהם ואחרי כמה שיחות שסוננו הצלחתי לתפוס מישהו. מסתבר שהם חשבו שעזבתי שראיתי שיש מכות, ניסיתי להסביר שנשארתי אבל לא היו מוכנים לקבל את זה. התקשרתי לזה שהתחיל את המכות,הוא ענה לי מבית החולים. הוא גם לא זכר שניסיתי לעזור לו אבל הוא הסכים להסביר לי מה קרה, מסתבר שמכיוון שהם היו מעט הם התחילו לברוח והמכות שינו מיקום. כולם חשבו שברחתי אבל בעצם הם השאירו אותי על הדשא.
המשכתי לרוץ