הראשונה והשנייה.

הן עמדו שם,שתיהן עם פרצוף מאוכזב,רק שלשניה יש פרצוף של אכזבה עצמית,ולראשונה ,בנוסף לאכזבה,מבצבצת גם הבעה דקה של אי אמון,של חוסר השלמה עם מה שהיא יודעת שהולך לקרות.
הן עמדו שם שתיהן,בשדה הפתוח והירוק,אבל השמים לא היו תכולים,והשמש לא זרחה בנעימות,לא,לא.
עננים כהים הופיעו בשמים,אפורים,כהים כל כך כמעט כמו כביש אספלט חדש,כמעט.
ורוח קרה,איזה רוח,החלה לנשב.
שתיהן הצמידו את כנפי מעיליהן לגופן,זה קרה כמעט בתיאום מושלם.
כמעט,
פעם זה לא היה קורה,פעם זה היה קורה בתיאום מוחלט,לא בתיאום כמעט. השנייה אולי לא שמה לב לזה, אבל הראשונה כן,ולרגע-אם הייתם מביטים בעיניה האפורות תכולות-הייתם רואים את הניצוץ שבעיניה כבה
ואם הייתם מביטים אל תוך ליבה-הייתם רואים אותה מתאבלת על כך,קורעת את בגדיה,ולובשת שחורים-לכבוד ההלוויה של מה שהיה ביניהן
היא לקחה את זה נורא ברצינות,כאילו שהידוק המעיל לגופן בתיאום כמעט מושלם-כאילו זה הדבר הכי בעייתי שהולך לקרות ביניהן הערב
מתחיל להחשיך,והרוח הזו,אוהו כמה שהיא מעצבנת,החלה להעיף לכל עבר חתיכות עלים יבשים,זרדים,חרקים ועפר.
העיניים של הראשונה החלו לדמוע. והיא לא ידעה אם זה בגלל הלב,או בגלל הרוח. כנראה בגלל הרוח,אוף,החול המעצבן הזה.
השנייה,חברתה,-או לפחות מי שהייתה אמורה להיות חברתה-עמדה מולה בשתיקה והביטה בה בעיני החום-שידה שלה.
היה לה מבט מיוסר,כאילו היא עושה משהוא שהיא לא רוצה לעשות,ואולי זה באמת נכון,ולא כאילו,ואולי לא.
הראשונה כבר לא יודעת מה אמת ומה זיוף,היא כבר לא סומכת על השיפוט שלה בעניינים שכאלו כי הוא טעה יותר מידי פעמים
אבל היא כן יודעת שהיא רוצה להאמין שזה אמת ולא זיוף,שלפחות זה ישאר לה ממי שהייתה לצידה כל כך הרבה זמן,לפחות זה.
הרוח התחזקה וגשם החל לרדת. לרגע נראה היה כאילו היקום התאחד עם רגשותיהן של השתיים.
השנייה אמרה לראשונה:"אני צריכה ללכת".
שתיקה.
הראשונה מביטה בה במבט קפוא,ומעיניה לא נותר אף לו שביב של תכלת,רק אפור בהיר בהיר.
השנייה אוזרת את מעט האומץ שנותר לה,ואומרת:"אני צריכה ללכת,ואת יודעת את זה"
שתיקה.
כמה וכמה נחילי מים דקיקים היו על פניה,והיא לא יודעת אם זה בגלל הסערה או בגלל זו שמולה,היא לא יודעת.
הראשונה ידעה שזה יגיע,למרות שהיה בה שבב של תקווה שזה לא. שבב של אמונה בזו שכאן מולה. אבל כבר לפני שנתיים היא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שגם היא תהפוך להיות כמוהן,זרה,ומנוכרת. היא ידעה שהשיחות שהיא כל כך אהבה לדבר איתה יגמרו מתישהו,ושבפעמים הבאות שהן ידברו,אם הן בכלל ידברו,זה יהיה על דברים עניינים בלבד. דברים שאפילו תוכלו לומר לאיש זר מהרחוב שמעולם לא ראיתם אותו קודם,אפילו לא פעם אחת.
ובכן,לאיש מהרחוב זה לא באמת ישנה,לא יהיה לא אכפת,ובוודאי שהוא לא יפגע מזה,אבל היא-כן.
ומה שהכי מעצבן,זה שהיא לא באמת יכולה לומר לה על זה משהו, כי זו שמולה לא אמרה לה שום דבר פוגע,לא לקחה לה דבר,ולא נהגה בה ברשעות הנגלת לעין,
אבל היא עזבה אותה,עזבה את החברות שלהן,ועכשיו הן כמו זרות,והיא לא יכולה לומר דבר כי זה זכותו כל כל אחד לבחור עם מי להתנהג כמו חברה ועם מי כמו זרה,אז היא שותקת.
והשנייה כבר איבדה כל טיפת אומץ שאי פעם נותרה בה, ואמרה בהיסוס:"טוב,אז…ביי?"
הגשם התגבר,החל לרדת ברד,והרעשים של הרעמים יכלו לגרום התקף לב גם לצעיר חסון ושזוף
שתיהן היו רטובות עד לשד עצמותיהן,שתיהן נטפו מים,שתיהן רעדו מקור.
השנייה הסתובבה,הפנתה עורף,והלכה.
ומפניה של הראשונה ירדו נחלים רבים,אבל עכשיו היא כבר ידעה שזה לא בגלל הרוח,לא בגלל החול או העלים,גם לא בגלל הגשם.
ולמרות שהיא הייתה רטובה עד לשד עצמותיה-
היא ידעה שזה רק בגלל הלב.