היא כתבה לו מכתב

היא חזרה הביתה מאוחר בלילה, כאשר בדיוק הייתה אחרי הפגישה איתו. היא התקרבה אל המראה, הסתכלה על עצמה ופשוט חייכה. לא, לא מרוב אושר ושמחה, להפך.היא כתבה לו מכתב, כי לא יכלה לאמר לו את כל זה כשהוא עמד מולה.
" יום קשה עבר עליינו היום נכון? שניינו יודעים את זה, אבל לפחות אתה תתעורר מחר עם הקלה על הלב, ואני לא. תאמין לי, שלגלות לך את כל מה שהסתרתי כל כך הרבה זמן, היה החלק הפשוט בשיחה. השאלה שמטרידה אותי הרבה יותר, איך אני ממשיכה לחיות עם זה הלאה. עצוב כשאין לך מה לאמר לי, כי אני רק שופכת בפנייך את רגשותיי ואתה מסתכל לי עמוק לעיניים ואינך מוציא מילה מהפה. אין תשובה ממך, לא שלילית ולא חיובית. אני מתחרפנת מזה, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אבל אני בטוחה שמחר בבוקר אני אביט מעבר לחלון ואבין שכל מה שקורה זוהי תקופה זמנית שחולפת לה עם הזמן. אני אתמודד מולך ובמיוחד מול האהבה שלי אלייך! "- היא שמרה את כל הרשום בתזכיר של הפלאפון.
יום למחורת היא שיתפה בהכל את האחת שתמיד עמדה לצידה והחזיקה אותה ברגעים הקשים ביותר. חברה שלה, קראה את מה שהיא רשמה לו, לקחה את ידה ואמרה רק דבר אחד:" מה שאני יכולה להגיד לך זה רק שתראי לו את זה, הוא חייב לדעת שאת כותבת אליו ולא פחות חשוב הוא חייב לדעת מה את כותבת אליו."
אולי אם זה היה סרט אמריקאי היינו כבר רואים את happy end מתקרב, בסרט הודי סוף טוב היה מגיע ביום מותם ובנובלה היא הייתה מגלה שהוא בעצם אח שלה, אבל אנחנו חיים במציאות.
לפעמים המציאות גורמת לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו ולפעמים לא כל כך. היא הייתה בסיטואציה טבעית שחלק גדול מאיתנו היה יכול להזדהות עם מצבה.
תזכיר שהיא רשמה אינו הגיע אליו, חלק מהדברים נאמרו לו פנים מול פנים. כן, היא לקחה את האומץ לדבר איתו בלי לפחד. עדיין לא קיבלה תגובות ממנו, ובשביל מה לחכות עד שהן יגיעו? היא ממשיכה ללכת הלאה, לא איתו ולא בלעדיו. היא מאמינה שהדברים יסתדרו בסופו של דבר והטוב מחכה לה אי שם בפינה. זה יקרה אם זה אמור לקרות ואם לא , אז..
היא שוב תבוא למראה ופשוט תחייך לעצמה!