הטרמה של שחר

בשעה 4 בבוקר הלילה שלנו אוזל. התנועה משדה התעופה מתפוגגת ונבלעת בכביש הרחב שהמכוניות הבזוקות עליו מצהירות נאמנות לשגרה המקומית. חזרנו מארץ רחוקה אך ההארכה המגיעה לנו נקצצת ודוהרת ואנו נשאבים חזרה לחיקו של הכאן והעכשיו.
נכנסים לעיר הרמזורים ללא הפסקה ובהתקף של רגע מחליטים לעשות קניה כי את חלקו הטוב של הלילה איבדנו ללא תקנה. גילה נכנסת לחנות ואני מאזין לזמרת הרדיו תחת המזגן ומוחל לציפורים על הלחות החמימה של האמבט התל אביבי.
איש מצופף כמעה מהלך לאורך הרחוב בצעד לא אחיד, מפגין התענינות יוצאת דופן בשולי החצרות. אולי האור בסביבת החנות מושך פרפרים. משתלשל מידו סל שטוח בטן, אך לא נראה שנועד לרכישות. מכנסי שלושת רבעי וחולצה אובדת צבע תורמים לו אנונימיות, שאפילו לא ברור אם הוא עונד משקפיים. בתנועה זריזה הוא חוצה מלבנים חשופים מחוסרי אישיות ומתעכב לפתח מבואות נחבאים למחצה שאותם הוא סוקר בצפיה מהירה. כמו חתול משחר לטרף היודע את שהוא מבקש נעלם ומתגלה, מחליק מנקודה לנקודה. נוכחות אנשים נשמטת מעליו ועל כן גם הם מעלימים אותו מתודעתם. לא הייתי כאן כך הוא מוחק את עקבי זכרו מאחוריו.
גילה נושאת שקית ביכורים מהחנות לא רבים מדי, כמו שאמא היתה ממלאת את הטנא לטקס, שלא להגזים במחיר.
הגלגלים מחליקים לאיטם חזרה לכביש ולפני שחותכים למסלול הרחוק מתבונן בראי לודא שכלום לא השתנה.
הרחק מאחורי בנין ההיכל חוצה את הכביש זוג אופניים לבנות וסל מוטל ברשת שבקדמתן. אנוש מצופף כמעה מדווש לאיטו הישר לפניו בדרכו המתעלמת החותכת כיכרות. אילו אני מתעקש ועוקף את המבנה אני מגלה עוד נתח ממסלולו אבל זה לא מהדברים שיעשו לגילה את שארית הלילה.