הזמן עוצר מלכת- ועיניי סגורות לרווחה.

זה היה חורף קשה במיוחד באותה שנה. סערות, גשמים, ברד.. וביום הזה, אני הייתי פה. בדיוק פה. לא שמישהו שם לב..
אז ישבתי בכיתה כמו תמיד, המורה אשר דיברה על החומר הנלמד השנה, הרגישה כי אף אחד לא מקשיב לה. אך גם לה באותו יום זה לא שינה יותר מדי. ואני, ילדה כמו כל ילדה אחרת, לא עניין אותי השיעור ולא הרכילות החדשה או הבגדים החדשים. אותי דווקא עניינו דברים ישנים. אז אני, שנולדתי לבלוט, כשהייתי אז בכיתה ניסיתי להשתלב, למרות שהיה ברור שזה לא מצליח לי. בהיתי בחלון כאשר אני חולמת על ימים יפים יותר.
המנהל נכנס ופתאום הייתה דממה בכיתה. אני אוהבת את השקט. משהו גורם לי להסתכל על דברים קצת אחרת, קצת יותר יפה, קצת יותר עצוב…
שמעתי את הטיפות המטפטפות על עדן החלון, את הרוח שלוחשת לדממה. ואת המנהל שמדבר ומדבר על דברים שאת אף אחד זה לא עניין. הוא דיבר ודיבר ופתאום נעצר. הכל נעצר, הטיפות והרוח, התלמידים והמורה, והשעון שעל הקיר נעצר- הזמן עצר מלכת.
קמתי מהכיסא שלי. התחלתי להסתובב בכיתה. וראיתי את הטוש באוויר שאורי זרק על דנה. ואת רון שכותב לרומי מכתב אהבה, ושרומי בכלל בקצה השני של הכיתה, מדברת עם אלמוג על משהו נורא מצחיק כי הפרצוף שהן נתקעו אתו היה מוזר מאוד. לרועי, שיושב מאוחרי, היה פתק על הגב "תבעטו בי". זה לא הצחיק אותי. לקחתי אותו וזרקתי לפח.
החלטתי שאני הולכת לעשות שינוי. הושבתי את המורה והמנהל על כיסא ואת כל התלמידים העמדתי מולם. שמתי בריונים מחובקים עם חנונים, ואת מלכות הכיתה עם הילדות השקטות. הבנות שכמוני.
יצאתי החוצה- בחוץ הגשם עמד במקום. כשעברתי לידו, הוא לא הרטיב אותי אלא זז וליטף את עורי הקר. הגעתי לעץ. על העץ הזה חרוטים השמות של כולם. מעולם לא חרטתי את השמי, כי לא רציתי שאנשים יראו אותי, זה הביך אותי מאוד. לקחתי סכין והתחלתי לחרוט, אותו אות, לאט לאט, הכי כדול שאני יכולה. אבל לא כתבתי את שמי. כתבתי משהו קצת שונה..
"החיים שלי בנויים מזכרונות טובים וזכרונות רעים, אבל בסופו של דבר לא יהיה אף אחד שיזכור אותם- תחיה טוב בלי קשר."
התחלתי ללכת לכיוון כיתות י"ב. יש שם בחור שאני מאוהבת בו כבר דיי הרבה זמן. אבל אין לי שום קשר אליו, אני בי' והוא בי"ב.. שמו עומר. הוא פשוט ישב שם, קפוא בוהה בחלון בדיוק כמוני. התיישבתי מולו. העיניים החומות והיפות שלו בהקו מהדמעות שהתאמץ להסתיר ואפו היה אדום. "ממה יש לך לבכות?" שאלתי בידיעה שאני לא אקבל תשובה. ראיתי פתק בידו. קראתי את הפתק- הפתק היה חתיכה קרוע מעיתון ובכורת היה כתוב "אהוד מרקוביץ' בן ה-13 מחולון נהרג בתאונת דרכים". אני הכרתי את אוהד. הוא היה בכיתה שלי. אוהד הוא אחריו הקטן של עומר. החזרתי את הפתק לידו של עומר. יכולתי להסתכל עליו שעות… ונתתי לעומר נשיקה קטנה.
וכך עיניי היו סגורות לרווחה.

זה היה חורף קשה במיוחד באותה שנה. סערות, גשמים, ברד.. וביום הזה, אני הייתי פה. בדיוק פה. לא שמישהו שם לב.. ואני יודעת שכל זה היה רק חלום באותו הזמן, אבל היום הוא מציאות.