הגאווה

היא מסתובבת ברחוב עם תיק בד פשוט.
בגדיה בלויים, פניה מלוכלכים, אך גבה זקוף.
הגאווה.
היא לעולם לא נוטשת.
כיצד נגלה את התשובות לשאלותינו, אם הגאווה מתעקשת להיסחב עימנו?
היא אורבת לנו ברחובות אפלים. בפינות שאיש לא שם את ליבו אליהם.
היא מפתיעה אותנו מאחור.
מאיימת, מתחננת, מתעקשת, מתייאשת.
הגאווה.
בגדיה בלויים, פניה מלוכלכים, אך גבה זקוף.
ואני מתהלכת לתומי ברחובות.
מחפשת תשובות. מחפשת מענות לשאלותי.
ולפתע, כמו משום מקום, היא נעמדת לפני.
דורשת שאתן לה להצטרף אלי.
אני מרימה אליה עיניים גדולות, "אך אם תצטרפי אלי, לעולם לא אגלה תשובות מה הן. הרי יודעת את שהתשובות סולדות ממך."
אך היא מתעקשת.
נחושה בדעתה. דבקה במטרה שהציבה לעצמה.
אני משפילה מבט אל בגדיה הבלויים, פניה המלוכלכים וגבה הזקוף.
עינייה נוצצות בנחישות ובתקווה.
כיצד אוכל לאכזב אותה?
צרה צרורה היא, הגאווה.