האור (לתחרות של הלפי)

כשהיא הייתה קטנה ונורה הייתה נשרפת אבא היה עולה על סולם המתכת הרועש ומחליף את הנורה. הוא היה מבריג את הנורה הכבויה החוצה ומחליף אותה באחת חדשה. תמיד הוא היה מסובב אותה כמעט עד הסוף, כך שתישאר במקומה אבל הזרם לא יעבור לתוכה. הוא היה עושה הצגה שלמה של הנורה שלא עובדת כדי לשכנע אותה לעלות למעלה בסולם ולנסות איפה שהוא לא הצליח.
כי רק היא יכולה. רק לה יש מגע של קסם. זה מה שהוא היה אומר לה. היא לא הייתה צריכה שיבקש פעמיים.
והפלא ופלא, הנורה האירה. "ראית אבא?" היא קראה בהתלהבות. "ראית? אני הצלחתי. אני נוגעת באור." היא צחקה. האב חייך והמנורה האירה את הפנים הצוחקות והתקרה הלבנה המתקלפת שאבא הבטיח לצבוע. ואבא שלה תמיד היה מקיים. היא הרימה ידיים קטנות וכמעט הגיעה לתקרה המהפנטת שלמעלה. מלמעלה, מראש הסולם, הכל היה קסום יותר.
עברו שנים, והעולם הפך ריק. או שהוא לא היה מספיק ריק, היא עוד לא הצליחה להחליט. הכל חנק אותה, אבל השאיר אותה לבדה. גם הריקנות לא רצתה בחברתה, והיא לא רצתה בחברתם של בני האדם. הם היו מלאים מדי עבורה. הם היו מלאים מדי בשמחה הריקה שלהם.
והעולם הפך להיות חסר צבע, ואם איזה כתם צבע היה צץ הוא היה מכאיב לה, אז היא העמידה פנים שלא היה לה אכפת. משום דבר לא היה לה אכפת. לא היה לה אכפת מכל ההצגות שאבא שלה עושה או מכך שקיים את הבטחתו וצבע את התקרה.
הוא צבע בשבילה את כל הבית בצבע של שמחה. אבל הוא רק גרם לה לברוח לתוך עצמה ולסגור היטב היטב את הדלתות.
אבא שלה היה מנסה להוציא אותה החוצה. הוא היה מתדפק על הדלתות כל לילה, כשחזר מהעבודה. אבל היא לא רצתה. היא אמרה שהשמש מציקה לה בעיניים. אבא שלה לא האמין לה, אבל לא היה לו מה לעשות. כל כך קל לכפות על אדם חשכה, אבל יותר קשה להחזיר אותו אל האור. אז הוא כיבה את האור ונרדם גם הוא.
זאת אומרת, הוא חשב שגם היא נרדמה. הוא לא היה יכול לדעת מה קורה מעבר לדלתות המסוגרות.
אבא שלה ניסה לא להתייאש, אבל הוא לא הצליח. כמה שמח אפשר להיות כשהלב שלך כל כך עצוב? הבת שלו הייתה הלב שלו, והיא ייאשה אותו לאט לאט. הוא כבר ויתר על הרעיון שתצא החוצה, אבל סירב לכבות את האור בבית. הוא סירב לכבות את הנורה שבתו נתנה לה מאורה.
היא הייתה התקווה האחרונה שלו.
יום אחד הנורה נשרפה, אבל האב חייך. כאילו העולם לא התרוקן, הוא מיהר להביא את הסולם המקרקש ולטפס לקצהו. הבת יצאה והביטה במחזה בעיניים ריקות כמו עולמה. הצליל שפעם הביא לה שמחה גרם לה כעת רק לעצב. והיא שמעה רק אותו. הקרקוש כשאביה טיפס והבריג את הנורה ממקומה. פעם היא הייתה קופצת למעלה. אבל עכשיו היא יכולה לראות ששום דבר לא מחכה לה שם. אביה מנסה לשדל אותה להפעיל את הנורה, לסובב את סיבוב הקסם שרק היא מסוגלת לו. היא יודעת שהיא לא מסוגלת לכלום, אפילו לא להאיר נורה. איזה סיכוי יש לה להאיר משהו כשהיא מזמן כבתה?
אבא שלה ניסה להחליף בכך את הנורה הכבויה שבליבה, אבל היא לא יכולה.
היא יכולה לשמח את אבא שלה, או לפחות לנסות. אם כי גם אבא שלה הפך לאותו עולם ריק וחסר צבע.
היא עולה בשבילו. כי אם זה היה תלוי בה היא הייתה נשארת למטה. לעולמים. העולם קודר מראש הסולם בדיוק כמו העולם למרגלותיו. אין בכך שום דבר קסום, אבל היא בכל זאת מעמידה פנים כשהיא מסובבת את הנורה.
לפעמים היה נדמה לה שזה הדבר שהופך את העולם לחשוך וחסר חיוניות. המסכה השמחה הזו. אם המסכה חסרת משמעות אז גם העולם. אין טעם בעולם אם הוא מאמין במסכה הזו. אין טעם בשמחה, כי גם השמחה היא מסכה צבועה יתר על המידה שמכאיבה בעיניים.
כשהנורה התחברה, לרגע היא התעוררה לחיים. הנורה, כי הילדה כבר מזמן לא חיה, לפחות לא באמת. לרגע אחד, הילדה התהפנטה למראה האור החמים. לרגע היה נדמה שיש לה עוד סיכוי. אבל האור הפך מחמים לצורב. הוא צרב את עיניה והיא שמטה את הנורה. למטה, למטה. עד הרצפה הקשה שמרסקת את התקווה האחרונה שלך לשברי זכוכית חדים. הילדה לא יכולה יותר להגיע לאור הזה, זה לא מגיע לה. היא הייתה בטוחה בזה. אין טעם בשמחה. היא לא אמיתית. היא כואבת.
היא מולידה כאב חד יותר מרסיסי הזכוכית על הרצפה.
רגע לפני שירדה, ידה נגעה לרגע בתקרה. היא הצליחה להגיע אליה, אל המטרה הנכספת. אבל מה הטעם? זו רק אבן קשה מכוסה בטיח וצבע לבן שדהה עם השנים. אין שום דבר ראוי להגיע אליו, שם למעלה. וגם אין לאן לרדת. אין כלום.
אבא מכר את רוב החפצים, כי הוא לא יכל לעבוד מרוב דאגה. בכל מקרה היא לא הייתה מבחינה בהם. היא יורדת בשקט. הדמעות כבר אזלו ואת מקומן ממלאת אדישות. לאבא שלה כבר לא הייתה סיבה לצבוע את התקרה, או להחליף את הנורה שהתנפצה. היא לא תראה את זה.
היא אפילו לא ביקשה ממנו, כך שהוא לא היה יכול להבטיח.
ולעזאזל. הוא היה עושה את זה גם בלי להבטיח.

אבא מת.
היא הייתה הלב שלו, ואי אפשר לחיות ללא הלב. הוא היה התקווה שלה, הסיבה האחרונה לעשות משהו. ואדם לא יכול לחיות בלי תקווה. הבית הפך שחור יותר מאי פעם, בין כל האבלים הלבושים שחור.
לא הייתה ילדה שתבקש מאבא שלה לשוב ולצבוע את הבית בלבן.