האוצר שלי

"אבא לאן אתה הולך?" שאלתי בהתרגשות, וחיבקתי את רגלו, "אני הולך לעיר הגדולה, את רוצה לבוא איתי?" הוא שאל כממתיק סוד. הנהנתי בשמחה, הוא פרע את שערי הבהיר, עיניו הכחולות נצצו באושר, כמו תמיד. הוא הרים אותי בידיו השריריות וסובב אותי מהר, צחקתי וחיבקתי אותו. הוא היה מוצק, אבל רך. הלכנו ביחד למכונית. הוא הרשה לי לשבת מקדימה. כי אף אחד חוץ מאיתנו לא השתמש בדרך העפר שהובילה לבית שגרנו בו. הבטתי החוצה מן החלון, מכל עבר היו שדות כותנה. רק בקתת העץ הפרה את חדגוניותם. "את ניראית נרגשת!" הוא הכריז בקולו הצלול ומלא החיים, אני הנהנתי בראשי הקטן. קצוות שיער בלונדיני חדרו לעיני הירוקות-אפורות, אבא שלח ידו והסיט אותן בעדינות. "חשבתי שאת לא אוהבת את העיר כל כך, בפעם הקודמת אמרת שהיא מריחה כמו עשן…" משכתי בכתפי. לא אהבתי את העיר, אבל אהבתי את הדרך לשם. אהבתי את הנסיעות הארוכות אם אבא במכונית הישנה והפתוחה שלנו. אהבתי לראות את השמש שוקעת מאחורי הגבעות הרחוקות, ששדות החיטה צבעו בזהוב. "את יודעת שאני אוהב אותך?" הוא שאל. הנהנתי "גם אני אוהבת אותך, הכי בעולם!" הוא צחק.
אחרי בערך רבע שעה המכונית עצרה לפתע בצד, "אבא מה אתה עושה?" שאלתי שהוא קם ויצא מן המכונית. "יש לי הפתעה מיוחדת בשבילך, רציתי לחכות אם זה עוד קצת. אבל נראה לי שאת מוכנה" הוא אמר ופתח את הדלת שלי, מזמין אותי בנימוס לצאת. קפצתי החוצה, אבא הניף אותי והחזיק אותי קרוב לחזו במגע עדין. "עכשיו תעצמי עיניים ואני אביא אותך לשם." עשיתי כדבריו, אני לא יודעת כמה זמן הלכנו אבל מרוב צפייה זה נראה לי כמו שעות. שאבא הניח אותי על הקרקע ואמר לי שאני יכולה לפקוח עיניים חשבתי שאני חולמת. מולי נפרש עמק פורח בגוונים עזים של סגול צהוב ולבן, סוסים רעו בשדה ועצי פרי צמחו מן הקרקע הטחובה. באוויר היה ריח מתוק של אביב. מיד התחלתי לרוץ ולרקוד בין הפרחים שרה שירים שמחים שאבא שר לי. רצנו ביחד, וצחקנו בלי סוף. אכלנו תפוחים ותפוזים ועוד המון פירות מתוקים שבחיים לא ראיתי, אבל אבא הכיר היטב. זה היה אחר הצהריים הכי מאושר בחיי.
אבא ישב שעון על עץ אלון עתיק, ואני ישבתי אם הראש על חזהו "אבא איך קוראים למקום הזה?" שאלתי.
"מישהי שאלה אותי את זה פעם…" הוא אמר בנוסטלגיה. "את יודעת מי זו היתה?" נדתי בראשי לשלילה, "אמא שלך" הקול שלו נשמע מעט עצוב. ליבי דפק במהירות, אבא מעולם לא סיפר לי על אימי בעבר, ששאלתי הוא החליף נושא בבהילות, או פשוט אמר שהיא הייתה טובה. "מתי?" שאלתי, נחושה לקבל עוד מידע. "שנפגשנו, שהייתי צעיר באתי לכאן כל יום. האכלתי את הסוסים, שיחקתי בין ענפי העצים. אבל לא הייתי באמת שמח" הוא אמר, מחכה שאני אשאל "למה?" הוא חייך. "כי הייתי בודד. לא היו לי שום חברים בגילי." הוא אמר ודקר את בטני בעדינות באצבעו "ממש כמוני" אמרתי, "גם אתה לא יכולת לפגוש אותם? גם אתה לא ראית אותם אף פעם?" שאלתי בהתרגשות עגומה. "לא לא, אני יכולתי ללכת אליהם. פשוט לא רציתי. לא הייתי מיוחד כמוך" אבא תמיד אמר לי שאני מיוחדת. ולכן אני בסכנה, שאני אוצר יקר ערך שצריך להגן אליו מפני העולם. לכן כמעט לא עזבתי את השדות שלנו. רק לעיר מדי פעם, ואז נשארתי ליד אבא ולא דיברתי אם אף אחד. "ואז יום אחד, שכבר הייתי כמעט מבוגר. ישבתי לי ונחתי בשמש, שמעתי צחוק מבין העצים, צחוק של נערה. הלכתי לשם וראיתי צל של גוף. כל פעם שהתקרבתי היא ברחה. קראתי לה. והיא אמרה לי לשחק איתה. אני חושב שהיא רצתה לשחק איתי תופסת. אז רדפתי אחריה, ואז שכבר ממש חשבתי שהיא נצחה במשחק, הסתובבתי וראיתי אותה. השיער שלה היה חום בהיר וחלק, העיניים שלה היו ירוקות מטולאות בגוונים של ירוק-זהוב. ממש כמו עלים של עץ שאור השמש מסתנן דרכם. היא לבשה שמלה לבנה ופשוטה. ורגליה היחפות היו מוכתמות בירוק מכל הריצה על הדשא. התאהבתי בה מיד. היא הראתה לי מקום. מקום שנחבא מכל עין. אבל אפשר לראות ממנו הכול." הוא סיפר בחולמניות. "יום אחרי זה באתי לחפש אותה בשדה, אבל היא לא היתה שם. וכך גם ביום שאחרי זה וביום שאחריו. אחרי תשעה חודשים באתי לעמק ומצאתי סלסלה קטנה שנחה בצל עץ האלון, בתוכה היה משהו קטן, מכוסה בסמיכה. זו היית את. ועל השמיכה נח פתק ובו היה כתוב "זו הבת שלך, בבקשה שמור אליה. הגן אליה מכל הרוצים לפגוע בה. כי מיוחדת. היא האוצר המשותף של שנינו" ואני יכול להישבע שראיתי את אמא שלך לרגע אחד. מרחפת לה מאליך. לא ממש גשמית. אבל מספיק כדי לשמור אליך" הוא סיים. חיבקתי אותו חזק חזק "וואו. אבא תגיד… היא הייתה נימפה?" שאלתי במחשבה על ספ המיתולוגיה היוונית שהוא קרא לי פעם . הוא נד בראשו לשלילה. "היא לא הייתה נימפה. היא הייתה פיה. ואת חצי-חצי. את גם בת אדם וגם יצור קסום. את היחידה. ולכן חשוב כל כך להגן אליך, כי יש הרבה אנשים שירצו לנצל אותך" הוא אמר בקול מרגיע. פחד הציף אותי וחיבקתי אותו בכל הכוח. "אם מישהו ינסה לעשות לי משהו רע אתה תגן אלי?" שאלתי, כמבקשת אישור למה שאני כבר יודעת "כן. אני אגן אליך בכל מחיר. את יודעת למה?" הוא שאל "למה?" המשכתי בקול רועד.
"כי את האוצר שלי"