דוד מלך הערק

באותו מרכז מסחרי קטן ברמת אשכול בפינה קטנה החבויה מעיניהם של העוברים ושבים התעורר עכשיו דוד, שק השינה שקיבל מכמה חברה חבדניקים כיסה את גופו הרזה , קרטון גדול של מקרר שימש לו כמחסה.
בכל בוקר שהתעורר היה מדדה באיטיות על עבר מכלוף הירקן שהיה מברך אותו בברכת "בוקר טוב דוד המלך! יש חדש בממלכת הערק?" ומיד מגיש לו כוס קפה חם בכוס חד פעמית, מכשסיים את הקפה של הבוקר היה משליך את הכוס לפח הזבל וחוזר אל מחבואו, בפינה חיכה לו בקבוק המשקה, פעם ערק, פעם וודקה, מה שהיה מצליח לשים עליו יד באותו שבוע. ביד רועדת קלות היה פותח את הבקבוק ולוגם, ובכל לגימה הרגיש מעט יותר טוב, הצרות כבר לא נראו כל כך גדולות ורצפת הקרטון לא כל כך קשה.

הוא גדל ברחביה בבית גדול, אביו יהורם היה אחד מעורכי הדין הפליליים המוכרים ביותר בעיר, וייצג כמה מראשי משפחות הפשע המפורסמות בירושלים. אימו שימשה כאחות בבית החולים עין כרם ותמיד שאבא היה מפציר בה לפרוש כי אינם צריכים את הכסף היא הייתה מסרבת בנימוס בטענה שכל עוד היא נהנת ממקצועה היא לא.
ילד יחיד, הם שלחו אותו לגימנסיה, בית הספר הטוב ביותר והיקר ביותר בעיר, שם הצטיין כמעט בכל השיעורים למעט תנ"ך, הוא אף פעם לא התחבר לטקסטים הדתיים במיוחד.
מסביב לצווארו היה קשור מפתח קטן, ובכל יום כשסיים את הלימודים היה רוכב על אופניו חזרה הביתה שם חיכתה לו ארוחה חמה שאמא הכינה בלילה שלפני.
ביום אביב אחד בחודש יוני כשעמד לסיים את כיתה ט' יצא כמו בכל בוקר אל רחבת החנייה שמחוץ לבית שם חיכו לו אופניו, בכל בוקר אביו היה מסיע את אימו לבית החולים ומשם נוסע למשרד, באותו בוקר שהתיישב על אופניו ועמד לצאת אל הרחוב, שמע את טריקת דלתות הרכב והנעת המנוע.
ואז פיצוץ.
עוצמת ההדף העיפה אותו ואת אופניו אל עבר הרחוב הסמוך, הוא נחת על אחד הרכבים החונים והתעורר רק בבית החולים, שם חיכתה בחורה צעירה שאמרה לו דברים לא ברורים, שהיא עובדת סוציאלית ושהוריו נהרגו, אחר כך בחדשות הוא ראה שעבריין ידוע מלוד רצה לחסל את עורך הדין הירושלמי הידוע ובטעות הרג גם את אשתו בעזרת מטען חבלה שהטמין מתחת לרכב.

לקראת שעות הצהריים שהשפעת האלכוהול החלה לרדת והרעב החל לגבור, תמיד היה הולך לשלמה.
"יש משהו היום שלמה? אפילו משהו קטן, שאריות מאתמול או רק פיתה". ושלמה תמיד היה מחייך ומשתף פעולה בכל יום מחדש ומכין לו מנת פלאפל אשתנור גדושה בכל טוב כמו שרק שלמה יודע להכין, "שב אדוני שב, גם מלכים צריכים לאכול".
וכשהיה בא לעזוב תמיד הכין לו שקית קטנה עם בקבוק מים וכמה פלאפלים מטוגנים, "שיהיה משהו לאחכ אה מלך?"
ביום ששלמה הלך לעולמו ישב דוד שעה ארוכה מול חנות הפלאפל הקטנה, דמעות קטנות זלגו על לחיו מרטיבות את הזקן.

ביום שדוד הצעיר יצא מבית החולים החל להתגלגל במערכת הרווחה, המשפחה הראשונה הייתה חרדית ומשסרב לחזור בתשובה, להתפלל או לשמור שבת הוא מצא את עצמו נזרק אל הרחוב בטריקת דלת.
במשפחה השנייה הוא חטף מכות, והרבה. אלברט אב הבית היה חוזר מהעבודה שלו במפעל כל ערב שיכור כלוט והיה מכה את אשתו וילדיו נמרצות בטענות לגבי סידורו ואירגונו של הבית. כעבור מספר חודשים כשכל גופו היה מלא חבורות ומכות חגורה הוא ברח בשעת לילה מאוחרת ודחף לתיקו את בקבוק השיבאס הגדול שאלברט היה מחביא מתחת לכיור.
חודשים ארוכים הוא הסתובב ברחובות העיר, מקבץ נדבות וגונב כשחייב, האלכוהול עזר להתמודד, לברוח, להקל על הכאב שרק הלך וגבר.
בבניין הנטוש שממול התחנה המרכזית הוא פגש את נטלי ושאר הילדים שהמערכת נטשה אותם, זה היה המקום היחיד שבו הרגיש בבית, אחד מחוקי המקום היה שאסור לשתות אלכוהול, הוא הבטיח לנטלי ואפילו קצת התאהב בה, בחורה צעירה וחזקה שניהלה קהילת ילדים קטנה, מלכה הם היו קוראים לה. כשהיא תפסה את בקבוק הערק מתחת למזרון שלו באותו יום שישי והסתכלה עליו בעיניים מלאות דמעות, הסבירה שיש חוקים ושהוא צריך לעזוב, שרק ככה הם שומרים על המקום הזה ועל הילדים.

בין שעות הצהריים לערב היה קורא את העיתון של אתמול שקיבל בכל יום מבבר הספר, לאחר מכן היה נכנס לסניף החבד המקומי שם התנהל שיעור התורה היומי, החברה תמיד היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות, תמיד נותנים משהו, שמיכה נוספת, אוכל או מעיל. אף פעם הוא לא התחבר לטקסטים דתיים אך קולו של הרב היה נעים לו, הזכיר לו את ימי בית הספר ושיעורי התנך שעכשיו נראו כל כך רחוקים.
דתיים או לא הם היו בני אדם, וכשכוס התה הייתה נגמרת תמיד היה קופץ אחד מהחבדניקים הצעירים ומכין לו עוד אחת, וגם כשהשיעור נגמר הם נתנו לו להישאר עד שהיו חייבים לסגור ולחזור הביתה.

כשהגיע לגיל שמונה עשרה ניסה לפנות ללשכת הגיוס המקומית אך ממלכת הערק שוב עמדה בדרכו, לאחר בדיקות וראיון הם נתנו לו פיסת דף קטנה שעליה היה רשום "פטור משירות ביטחון מטעמי אי התאמה למסגרת הצבאית"
זה לא עזר שהוא שתה חצי בקבוק וודקה לפני, הוא בכה וצרח, מתחנן לרחמיהם של החיילים בלשכת הגיוס וכשרחמים לא עבדו הגיע זעם, והמחשב של הפקידה המסכנה נותץ ברעש על הרצפה.
את אותו הלילה הוא כבר בילה בבית המעצר במגרש הרוסים.
כשאדם מאבד תקווה בסביבה המקיפה אותו הוא נאחז בדברים היחידים שנותנים לו נחמה, את השנים הבאות בילה בכל פינה, מחסה, או בניין נטוש בירושלים, ממשיך לשתות מכל מה שנקרא בדרכו, מקווה שאולי ימצא מנוחה לצערו.
במרכז המסחרי ברמת אשכול הוא התעורר בוקר אחד אחרי לילה ארוך של שתייה, מעליו רכן עכשיו מכלוף הירקן שהושיט את ידו לעזור לו לקום, הכין לו כוס של קפה והקשיב לסיפור חייו, לאחר מכן הציג אותו בפני שלמה שסידר לו מקום בפינה שמאחורי החנות.

כשדלתות בית החבד המקומי היו נסגרות בערב היה ממהר לחזור לפינתו החבויה, נרדם בתוך קרטון של מקרר, עטוף בשמיכות, שק שינה וטוב ליבם של תושבי השכונה.