געגועים לירח

למען האמת, לא ידעתי ממש איך להתחיל את הפסקה הזו.
השורה הזו, האות הראשונה.

תמיד הייתי ילד די בודד ואבוד, לא במונח של רחמים עצמיים, נהניתי מהלבד.
האנשים שסבבו אותי גרמו לי להרגיש דוחה ומנוכר.
מכות לא עניינו אותי, גם לא טלפון חדש או דירוג כיתתי של היפים והיפות.

זה תמיד היה משהו אחר, עמוק יותר, חשוב יותר.
לא ידעתי להגדיר מה הוא בדיוק, האם זה שיר חזק שבו הצלילים טיפה גבוהים ואז נפרדים אחד מהשני, או שזה ספר על אומנות המדע הבדיוני.

הייתי רוצה להיות נדוש ולהגיד שהאהבה הראשונה שלי גרמה לי לאושר ובום- החיים הסתדרו.

אבל למען האמת, זה לעולם לא היה זה.
הדבר היחיד שהיה מרגיע אותי, ותמיד נמצא שם, בשבילי, מאור בפנס ענקי זה הירח.
היה בו משהו עצוב, מוכחש, כמוני.
החורים שבו הדגישו כמה הוא כל כך לא מושלם אבל עגול ומהנה.

אני אוהב את הירח.
הנה, הודיתי, ללא שום בושה.
הרבה יותר מכל אדם אחר.