אתה בטח מכיר את זה

אתה בטח מכיר את זה. אתה בטח מכיר את זה שאתה שוכב בים, בערך באחת בלילה, לא קר, אבל בטח שלא חם, יש רוח טובה כזאת. אתה בוהה ב-3 כוכבים, כי זה בערך כל מה שיש בשמיים, ולרגע מסתכל על הרגל שלך שנחה על הרגל השניה. מסתכל עליה, ומרגיש כל כך מרוחק ממנה, אתה אפילו תוהה שאם סתאם הייתה פוגש אותה ברחוב – את הרגל שלך, אם בכלל היית מזהה אותה. לפעמים אתה בכלל תוהה אם זה רק לך, לפעמים אתה מרגיש כזה בזבוז.

היא מתיישבת לידך. אני בטוח שלא קראתי לה וגם אתה הייתה דיי עסוק עם הרגל. היא רק מתמקמת על המחצלת והיא כבר בתוך משפט. המילים שלה נושבות על ידך כמו הרוח בחוף, ולפעמים ברוח יש קצת חול שפוגע בך וזה מציק, ככה לפעמים יש מילה או שתיים שאתה מקשיב, ולא ברור לך איך המילים מתחברות. לפי מה שאתה מבין היא כניראה מדברת על זה שהיא לא אכלה אבטיח טוב העונה. את האמת, לא זכור לי שגם אני אכלתי אבטיח טוב העונה. ה-3 כוכבים עדיין בשמיים, אבל ההיא שהתיישבה ממקודם, כבר הלכה. זה לא שהם לא נראו טוב, האבטיחים אני מתכוון, הם כולם היו מאוד אדומים, ונראו ממש עסיסיים, זה פשוט הטעם. זה לא מה שאתה זוכר, זה לא האבטיח ההוא הטוב שאכלת עם חברים על שפת הבריכה באפטר בזמן הצבא.

לפעמים אתה מרגיש תקוע. תקוע על כדור ממש כמו שהשווארמה תקועה על השיפוד, רק שבמקום הפלטת חימום שתמיד דבוקה בצד של המתקן לחימום שווארמה הזה, יש כדור אש ענקי, השמש. באינטרנט רשום שהמהירות הממוצעת של כדור הארץ סביב השמש היא בערך 30 ק"מ בשנייה (וואו), שלא לדבר על מהירות ההקפה של מערכת השמש שלנו סביב מרכז המאסה של שביל החלב, שלא נדבר בכלל על מהירות ההתרחקות של שביל החלב ממרכז היקום. אבל איך שהוא ה-3 כוכבים האלה, בדיוק כמו שאתה מרגיש, תקועים כמו מסמרים בכיפת השמיים. אתה רוצה לגעת בהם, אבל הם רחוקים כל כך. שולח יד מלטפת, וחובק את האור מהכוכב עד שנכלא לחריץ קטן בכף היד, קטן קטן קטן, ואז נעלם. אני מרגיש כאילו חלק ממני מת.

תמיד אומרים, "אתה לא מאמין ניצלתי בנס", "תקשיב הייתי בטוח שאני מת". אתה אף פעם לא שומע מישהו בא ביציאה "אחי איזה נאחס, אני מת". אנשים מתים מסביבך, 287 הרוגים מאז תחילת השנה, זה מה שרשום ב-YNET. אתה איך שהוא ב"נס" עדיין חיי. אתה לא מפסיק לשמוע על כל מיני מקרים הזויים, ואיך שהוא אתה עדיין חיי. לפעמים אני תוהה אולי אני תמיד אחייה?, אולי אני זה שנשאר כל הזמן בחיים, אולי ידברו עליי עוד 150 שנה, שאני הבן אדם הכי מבוגר בעולם. או אולי כל פעם שאני ניצל בנס ממוות, ממש שניה לפני ההתעוררות, רגע לפני שאני נתקע בקיר הפרדה באמצע כביש 2, או הנס הזה שאתה עולה לטיסה אחרי הטיסה שהתרסקה. אולי בעצם חלק קטן ממני לא ניצל, אולי אני שהמשכתי לחיות חלק ממני עדיין נתקע בקיר הפרדה באמצע כביש 2, או חלק ממני עלה למטוס והתרסק בפוקט, או אולי פשוט לא התעורר בבוקר. לפעמים אתה תוהה יותר מדיי.

אז אני יודע שאתה סקפטי. אתה לא מרגיש את עצמך מתפצל. זה לא שאתה יושב במכונית וישן, ושנייה לפני שאתה מתעורר, כלומר שתי שניות לפני שאתה נתקע בקיר ההפרדה, זה לא שאתה תרגיש כוח עליון מפצל אותך לשתיים. זה כמו שאתה לא באמת מרגיש את זה שאתה טס בחלל במהירות מעל למה שאתה מדמיין, אין לך רוח בפנים שתבשר לך את הבשורות, ואולי טוב שכך.

לא ברור לי הקטע עם הלדפוק ולשמוע איזה צליל זה מפיק – זה נשמע לך כזה שקר. שמעתי על אפליקצייה לאייפון שאומרת האם האבטיח טוב. איזה שקר, הדרך היחידה שבה אני יכול לחשוב שלמישהו זה עוזר, זה אחד שיודע איך לדבר עם אבטיחים, ואז אחרי שהוא דופק עליו, האבטיח מתעורר ואומר לו "סחבק אני פאנן לאכילה". איך בא לי להביא פעם פטיש, ולחכות עד שאראה סתאם איזה מישהו שדופק על האבטיח, ואז פשוט לעשות smashing לאחד מהאבטיחים ממש לידו, סתאם שיתלכלך.

תמיד יש לי את הפחד הזה, שאני הולך לישון, שכשאקום אני כבר לא אהיה אותו בן אדם. יש לי ידידה שלומדת פסיכולוגיה, היא טוענת שאני מדבר שטויות. היא טוענת שאנחנו כל הזמן שונים ממי שהיינו לפני כמה דקות, אויי איזה טיעון פסיכולוגי מעצבן, לדעתי שאני הולך לישון זה כאילו אני מתכבה לקצת זמן, ושוב היא ממהרת לתקן אותי שהמוח שלנו לא נכבה אף פעם. אך אני ממורמר מעובדות יבשות, אני טוען שכל יום איזה משהו בי מת, ומשהו אחר קם מההריסות, ה"אני" שהולך לישון לא קם בבוקר, זה מישהו אחר – יום יום, מישהו אחר עולה מערימות הסדינים שנקראים המיטה שלי. זה לא בקטע רע, אני עדיין אדום ועסיסי, ואם מקישים לי על הגולגולת אני עושה רעש של חלול, ורוב הסיכויים שאני טיפה יותר טרי מהאבטיח הכי טוב שאכלת העונה.