אני אחכה לך

" יבוא הזמן, בו יתחילו לצלם סרטים בהם יהיה סוף אמיתי? "- היא אמרה לעצמה, לאחר שסגרה את הטלווזיה אחרי צפייה בסרט, בו happu end הוא חלק בלתי נפרד מן התסריט.
היא התקרבה לעבר החלון והביטה לעברו. מזג האוויר היה גשום וקר במיוחד. הכביש היה ללא תנועה, ומבטה נעצר בשני אנשים זקנים שהלכו להם על המדרכה ואינם מיהרו לשום מקום. היה נראה מן הצד שהם מרגישים כה בודדים עם עצמם ולא מתייחסים למה שקורה סביבם. היא הייתה מוכנה לצפות בתמונה זו בלי להזיז את עינייה מהם, אך צלצול הטלפון הפריע לה ברגע הלא נכון.
" כן, אני זוכרת שזה היום. אני הבטחתי לך שאני באה אז אני אני אבוא, אין לי ברירה אחרת." – אמרה לחברתה, כאשר חיוך הי הינו חסר על פניה ולא נראה אצלה כל סימן של שמחה." נופר, אנחנו נהיה אצלך בדיוק ב21:00. נתראה בערב, ביי! "
ושוב יום שבת. כל כך לא אהבה כשיום הזה היה מגיע. כל שאר השבוע היה נראה לו מרתק ומעניין יותר, אבל פעם זה לא היה ככה. כשהוא היה ליידה היא רק חיכתה שיום של החופש יגיע, כדי לראותו. במשך כל התקופה שהייתה לצידו, האמינה שכל מה שנדרש בשביל להשיג חיים טובים ומאושרים הם כבר עברו והחלק הרע הוא הינו מאחוריהם.
" טוב שמעי טופז, אני לא יכולה לבוא אתכם היום, אני הולכת עם אמא שלי לחברה שלה. אבל בכל זאת שאת רואה את ההודעה תתקשרי אלי, ביי. "
היא התסכלה אל בתה שלא התנתקה לרגע מהפלאפון, המחשבות הציפו אותה, הפריעו לה להתרכז ולתפקד. " כמה שאת דומה לאבא שלך, זה לא יאומן."- היא לא הפסיקה להסתכל על ניצן שאפילו לא שמעה את הדברים שהיא אמרה לה. " אמא שנזוז? השעה כבר 20:30."
הן חגרו חגורות בטיחון ויצאו לדרכן. היא נסעה לאט ובזהירות, מזג האוויר לא אפשר לה לנסוע בצורה אחרת. הגשם לא הפסיק לרדת, והיה נראה שמה שקורה בחוץ מזדהה עם מה שקורה לענבל בפנים.
" ענבל, ניצן כמה אני שמחה לראות אתכן, כנסו. "- אמרה נופר, כאשר הרגישה בתוכה את החשש כלפי מה שהינו יכול להתרחש.
שלושתן נכנסו לסלון, כאשר כבר היה מלא באנשים שחלק גדול מהם ענבל הכירה מהעבר שלה. הרי היא ונופר חברות עוד משנות הילדות שלהן.
" ניצן, לכי תשבי איפשהו, אני הולכת לדבר עם נופר דקה." – ובלי להוציא מילה מהפה ענבל מצאה לעצמה מקום פנוי בזמן שענבל ונופר נעלמו מן הרקע.
" הוא כבר פה? "- שאלה ענבל את חברה שלה בתקווה לשמוע תשובה שלילית. " כן ענבלי, הוא כאן. דיברתי עם בר הוא אמר שינסה לסדר את הכל איכשהו, את הרי מכירה טוב את בעלי."- ענתה לה נופר כאשר היה אפשר לזהות בעינייה את רגשות האשמה.
" אני מכירה את בר, אבל מה הוא כבר יכול לסדר? את יודעת שאי אפשר להחזיר…. "- היא רצתה להמשיך, אך פתאום ראתה אותו מופיע מולן. היא שתקה ולא אמרה מילה. הוא הסתכל עלייה ואז ביקש מנופר להשאיר אותם לבד.
" שלום ענבל, לא התראנו הרבה זמן."- הוא הסתכל עליה, אך היא הורידה את עינייה למטה ואינה ענתה לדבריו. " אני מבין שלא היית רוצה לראות אותי כאן, אבל בר הוא חבר טוב, כיבדתי אותו והגעתי הנה כדי לאחל לו מזל טוב! "- ניסה להסביר את עצמו, למרות שידע שכל זה מיותר.
" ולמה לא הגעת אלינו הביתה, כדי לאחל מזל טוב לבן? למה לא אמרת מזל טוב לבעלי, למה? "- אמרה עננבל כאשר כבר הרימה את עינייה והסתכלה עליו במבט כועס במיוחד.
" אני מצטער, פשוט .. "- רצה להמשיך אך היא קטע אותו באמצע המשפט: " אין מצטער, אתה לא הגעת ללויה, אתה לא הגעת אלינו הביתה כשישבנו שבעה, אתה לא הגעת כשהייתה שנה, למה? למה לא הגעת אז לאחל לו מזל טוב לשנה החדשה שלו, לשנה החדשה שלו בקבר, מתחת לאדמה? הרי אם היית חבר כל כך טוב, היית בא לבקר אותו. עזוב את זה .. היית בא לבקר את מי שבעצמך הרגת.."- רצתה להמשיך, אך הפעם הוא נכנס לדבריה ובכעס רב התחיל לצעוק: " אני לא הרגתי אותו, לא יכולתי לבוא כי אחרי תאונה בעצמי הייתי במצב קשה. אני לא שוכח אותו לרגע, אין ולא יהיה אדם יותר חשוב מבן. אני לא מתקשר אלייך כי אני לא יודע מה לומר לך אחרי מה שקרה. אני יודע כמה קשה לך, אבל אני לא מסוגל. עברו שש שנים מאז, אבל עדיין בכל לילה אני רואה אותו בחלומות שלי. אל תחשבי שקל לי, כי זה לא ככה, ענבל זה לא ככה."
הדמעות זלגו מעיניי שניהם, לפני שש שנים שניהם איבדו אדם יקר. היא איבדה את בעלה והוא את חבר הילדות שלו. הזמן עבר, אבל הכאב נשאר אותו כאב. כל השנים האלו בלעדיו, היא הייתה לבד. היא חיכתה שהוא, החבר הטוב יבוא, ישב ויבכה איתה, אך הוא לא בא.
" אני חיכיתי לך, כל כך הרבה שנים רציתי שתבוא. אני לא מאשימה אותך שנשארת בחיים אחרי התאונה והוא לא. אני מאשימה אותך בזה שלא באת אז, כדי לתמוך בי, להיות איתי, לבכות איתי כמו שאנחנו בוכים עכשיו. אבל מורן, זה לא כבר לא חשוב. אני בטוחה שמתישהו אתה תבין מה הרגשתי ברגעים שכבר אינם ימחקו מן הזיכרון שלי! " – סיימה את דבריה והסתובבה לכיוון אחר בכוונתה ללכת מן המקום ולהצטרף לשאר האורחים.
" אני מבין, הבנתי כבר מזמן אבל הפחד הרס אותי מבפנים. לא יכולתי לקבוע איתך פגישה, כי פשוט לא הייתי מסוגל טלפן אלייך בשביל לעשות זאת." – סיים את דבריו בתקווה לשמוע ממנה דבר מה.
" מורן, הכל בסדר. העיקר שזה יצא מאיתנו ושניינו מכירים בצד אחד של השנייה. אני נכנסת לבית, לדעתי מיצינו את השיחה זו." – התקרבה אל הדלת ורצתה לפתוח אותה, אך שמעה: " אם אני אבוא, את תחכי לי? " – שאל, כאשר הרגיש בתוכו את הפחד העצום להתאכזב מן התשובה.
" אני אחכה לך, אני אחכה!! " – ענתה ענבל ונעלמה לו מן הרקע.