אל תלך. (פרויקט למניעת התאבדות)
הוא הלך במסדרות בית בספר, הוא מביט לרצפה מעדיף לא לראות את הילדים הצחוקים עליו ומקללים אותו .הוא לי ביקש הרבה, הוא רק רצה שיפסיקו להציק. רק את זה.
או לא ביקש שתייחסו אליו או להיות פופלארי. רק שקט נפשי.
"והיינה הפריק הגיע" צחק אור. ליאור הרגיש כיצד הוא מתפרק מבפנים, כיצד הוא הולך ומאבד עניין בחיים.
היום שלו עבר כרגיל, צעקות וקללות וכמה הצקות מבריונים. הוא לא ידע מה הוא עשה רע, הוא רק היה אמתי, הוא היה עצמו. אולי בגלל זה? אולי זאת טעות להיות עצמי? אבל עכשיו כבר מאוחר מדי כדי להשתנות, החיים שונאים אותי. כך חשב.
הוא הגיע אל החוף והתיישב על החול החם והנעים כשהוא מביט במים הכחולים והנוצצים. אם אני הולך מפה אני רוצה לזכור את המראה הזה, ליאור חשב לעצמו מצלם את הרגע.
"זהירות!" צעקה נערה ונפלה עליו. ליאור נבהל, הוא לא רצה עוד אנשים שיציקו לו.
"ממש סליחה," אמרה הנערה שנפלה עליו מצחקת. ליאור נראה מופתע, הוא לא היה רגיל שמבקשים ממנו סליחה.
"זה בסדר," מלמל. הנערה הביטה בו במבט שואל. "אתה נראה עצוב, הכל בסדר?" ליאור שקל אם כדאי לו לפתוח את לבו בפני הנערה הזרה אך החליט רק אם הדברים יגיעו לכך.
"אני חושב ככה" זאת לא הייתה האמת, הוא הרגיש נורא. הוא היה בודד ומושפל.
"בוא תספר לי מה מטריד אותך" הנערה התיישבה לידו מחכה לסיפור חייו. ליאור נאנח, אך עמוק בפנים שמח להוציא את הצער והכאב החוצה.
"החיים שונאים אותי, אני מושפל בבית ספר. כל הזמן מקללים אותי ואני לא עשיתי שום דבר רע, הם פשוט שונאים אותי" הנערה הביטה בו במבט רך ועצוב. "ההורים שלך יודעים על זה?" השאלה הגיעה בהפתעה בשביל ליאור. "לא, אני מפחד לספר להם. שהם יהיו עצובים, מאוכזבים" ליאור הרגיש איך דמעות יוצאות מעיניו. "היום אני בוחר ללכת מפה" הנערה הופתעה. "למה אתה מתכוון ב'ללכת מפה'?" ליאור צחק צחוק קטן ועצוב. "למות" המילה הייתה אולי קטנה אך עם מלא משמעות כואבת. "אסור לך לעשות את זה!" הנערה צעקה עליו בצער. "את לא יודעת איך אני מרגיש כדי לדעת כמה אני רוצה להשתיק את הכאב" הנערה שתקה לרגע ואז התחילה לדבר. "נכון, אני לא יודעת. אבל כדי להפסיק את הכאב הדרך זאת לא למות, זה להיות מאושר" היא שתקה לרגע ואז המשיכה. "וכדי להיות מאושר אתה צריך לעזוב את הבית ספר הזה לספר להורים ולמצוא יעוד לחיים. ולעשות דברים שיגרמו לך לחייך" ליאור הביט בנערה בעצב. "למה את אומרת לי את זה? את אפילו לא מכירה אותי" הנערה התחילה לבכות. "נכון, אבל פעם אחת הייתה לי הזדמנות לעצור התאבדות ולא ניצלתי את זה. אז בבקשה תבטיח לי שתישאר בחיים למען אותה ילדה שלא הצלתי טוב?" המילים נאמרו בבכי קטן.
"אני מבטיח" אמר ליאור מתכוון לכל מילה ומילה. הנערה כמה ונעלמה. וליאור תהה אם אפגוש אותה שוב וידע את שמה.
תגובות (7)
ואווו זה מאוד יפה אהבתי מאוד נעמה יש לך כתיבה מאוד יפה
אוף .. אני גם כתבתי סיפור לפרויקט הזה אבל לא נרא לי שעשיתי אותו טוב
מה אני יעשה שיש לי הבנה קשה -.-
חחח אבל אהבתי מדרגת 5
אוהבת שרית =)
מאוד יפה!! וזה נכון… שום דבר לא שווה שנגמור את החיים שלנו!! אנחנו צריכים להיות חזקים ולא לתת לאחרים לגרום לנו לרצות להתאבד… אני יודעת שזה קשה אבל למות זאת לא הדרך! והסיפור שלך העביר את זה בצורה מאוד נכונה!! 3>
ושרית.. אני ממש אהבתי את הסיפור שלך :)
שרית תודה דקה אני יחליט עם הסיפור שלך יפה הוא לא
ודיירקשנית בדם ממש תודה :)
וואו!! זה ממש מרגש! התחברתי!!!!!!!!!! הכתיבה שלך מ-ד-ה-י-מ-ה!!
יש סיפורים שתופסים אותך יותר מאחרים. לאחרונה שמעתי על כל כך הרבה ילדים שמואסים בחייהם, שהסיפור שלך פשוט נוגע באופו מיוחד.
דרך אגב, גם אני כתבתי לפרויקט הזה. אבל שיר, לא סיפור. הוא נקרא שרביט החיים.
כל הכבוד לך!! אם אפילו ילד אחד יחליט לשנות את החלטתו בגלל הסיפור הזה- את עשית את שלך.
סיפור יפיפה