אלכסנדר צ'ס ומעשיית המילים-השראה

אלכסנדר צ'ס הבין שהמילים בורחות.
הוא ישב לו שם במקום שבו ישב תמיד, מאחורי הדלפק במכולת הקטנה של תחנת הדלק המקומית. הרבה הסתכלו על אלכס בתור סתם עוד אחד, סתם עוד כישלון שלא הלך לאוניברסיטה, בטלן. לאנשים יש נטייה לחשוב דברים כאלה על אנשים שנראים כמו אלכס, אנשים בגיל הארבעים כמעט חמישים לחייהם ששיערם לא מטופח במיוחד והכרס על גופם היא בספק מאוכל, ונוטה לכיוון הבירה. אנשים שעובדים במקום לא מכובד במיוחד, ולא עושים הרבה בעבודתם. אבל אלכסנדר צ'ס לא היה בדיוק אדם כזה.
כשהוא הגיע לשנה העשרים לחייו אלכס הבין מה הוא רצה לעשות בחייו, הוא רצה להיות סופר. והוא לא רצה להיות אחד מהסופרים ההם, שכותבים בשביל הכסף והתהילה. או אחד מהסופרים שכתבו כבר כל כך הרבה שהם משכנעים את עצמם שאין להם יותר דבר לכתוב עליו. אלכסנדר צ'ס רצה להיות סופר איכותי. אחד מאלה שלא כותבים כי סתם בא להם, אלא כי הם באמת היו צריכים לכתוב. אחד מהסופרים שהיה להם משהו אמיתי עם רגש, משהו עם מסר שלא נראה עד עכשיו וגאונות כזו שאנשים זרקו את הספר הצידה בזמן הקריאה מתוך העוצמה של המילים.
אז אלכס ישב לכתוב, והוא כתב וכתב אבל ככל שכתב יותר כך המילים ברחו. הוא כתב עד שבידיו היה ספר של 400 עמודים בדיוק, עם שגיאות כאלה ואחרות לעורך הדרך, כי אף אחד לא מושלם. אבל המילים ברחו לאלכסנדר כשניסה לכתוב את העמוד האחרון לספרו הגאוני, המילים של העמוד ה-401 כבר לא היו בתוכו, כולן היו בדפים הקודמים. אלכס נותר שם ללא מילים, ללא היכולת להוציא מעצמו ולו עוד דבר אחד. הוא לא הבין למה דבר כזה הגיע לבחור צעיר שכמותו שרק רצה…רק רצה להיות מה שחשב שנועד להיות.
עם המילים שברחו, הנפש הקטנה והשברירית של בני העשרים גם ברחה לאלכס.
אלכס נותר שם, במעגל שלעולם לא נגמר של דברים שבורחים ממנו. עד שאלכסנדר צ'ס לא ברח מעצמו, והשאיר את עצמו בדירה הקטנה שקנה בהלוואה מעט גדולה מדי. והדבר הזה שלו הוא כבר לא יכל לקרוא עצמו המשיך לברוח, עד שהוא נעצר בתחנת דלק.
ושם הדבר ישב לו במשך כל חייו, ולא אמר מילה.
כי כל המילים ברחו.