איפה צריך לרדת

היא עלתה לאוטובוס בתחנה המרכזית. אישה כבת 60 בשמלה פרחונית ותיק נפוח. התיישבה במושב השלישי ליד החלון. “איפה אני צריכה לרדת כדי להגיע ליגאל אלון?” שאלה. בקושי הספיקה לשאול וכבר השיבה לה הגברת שישבה ממולה. “לאן בדיוק את צריכה להגיע? אסותא? אם ככה תרדי יחד אתי ואני אסביר לך בדיוק”.

מן הספסל השמאלי נשמע קול נוסף: “לאסותא, תחליפי אוטובוס בהגנה. תרדי ותקחי קו 39″. 39? אמר מישהו מאחור, “39 לא מגיע לשם. הכי טוב תקחי 104. שתי תחנות והגעת”.

“יותר טוב תרדי ותלכי ברגל שני בלוקים. זה ממש קרוב. יותר מהר מלחכות לאוטובוס” – אמרה אחרת שהחזיקה על ברכיה תיק צבעוני מתפקע.

העצות הלכו והתרבו והאשה הפרחונית לא ידעה מה להחליט.

“אל תקשיבי להם”, אמרה הראשונה. “אני מכירה את המקום. תרדי אתי. מאיפה את באה? בת-ים? מכירה את איציק הספר? אחי. חצי בת-ים מסתפרת אצלו. מה את צריכה באסותא? צילום? אני יורדת שם לקחת את הנכדה מהגן החדש. וכבר החליפו ביניהן תמונות וסיפורים.

הנוסעים האחרים, שהבינו שהצעותיהם נדחו, נשתתקו, נעלבים לרגע, אבל מיד המשיכו לדון ביניהם בדרך הטובה ביותר להגיע למקום.

“התחנה הבאה: יגאל אלון!” נשמעה הכריזה. האוטובוס עצר ושתי החברות החדשות ירדו ממנו כשהן צועדות שלובות זרוע לעבר היעד תוך כדי שיחה ערה.

הן נפרדו בכניסה לאסותא. הפרחונית מיהרה פנימה – היישר אל חדר השירותים. הוציאה מהתיק הנפוח שמלה אפורה ומטפחת, החליפה בגדים במהירות, קשרה את שערה ויצאה. אמנם ייקח זמן לחברתה החדשה לגלות שהארנק שלה נעלם אבל עדיף שלא להסתכן.

היא יצאה בצעד קל ומיהרה חזרה אל הרחוב. עלתה לאוטובוס הראשון שהגיע והתיישבה במושב השלישי. אישה כבת שישים בשמלה אפורה ומטפחת, אוחזת בידה תיק נפוח וטיפ טיפה יותר כבד. סליחה, שאלה בקול רם את שכנתה לספסל, “איפה צריך לרדת כדי להגיע ליוספטל?”