תחרות סיפורים- התחלה והסבר:)

יהלי- ונרשמתי =)
״זה מוכן?״ שאלתי בחשש.
״נראה לי שכן.״ הוא ענה.
עמדתי מעל המדורה עם הספר בידי, והתחלתי לקרוע.
דף, אחרי דף..
והספר מצטמק וקטן, הופך מספר עבות לפרקים אחדים, ואז לדפים.
כשנשארת רק הכריכה, אני זורקת אותה לאש.
״בואי נלך. גמרת, נכון?״ הוא שאל.
הנהנתי, אבל נשארתי שם.
התיישבתי וחיכיתי שהכל יישרף, ורק אז אוכל לכבות את המדורה וללכת.
התחלתי לבכות בשקט, והגחלים צעקו במגע דמעותי.
הוא חיבק אותי ובלי לשאול, לקח את חפירה ועזר לי לכסות אותם.
רק בדרך למכונית התחלתי לקרוס.
הרגשתי כאילו כל חלק בגוף שלי נופל ומתגלגל על הרצפה.
אבל הוא היה שם; הרים אותי.
נתן לי לישון.
ואני בסדר.

דפני
אפשר על מקובלת?
אם כן הנה:
תמר לעסה מסטיק ברעש שפוצץ את עור התוף של אמה, שנתקעה לשבת לידה עד שינוי המקומות הבא.
"אולי תפסיקי?" סיננה אמה, והמשיכה להעתיק בשקט, בכתב ידה המעוגל והמסודר.
"לא באלי" אמרה תמר והמשיכה ללעוס ברעש הולך וגובר.
"למה?" שאלה אמה בטון מיוסר, "למה? מה עשיתי רע שזה מגיע לי?".
"סתמי ותחייכי, אבלה, את צריכה להיות מאושרת שאני יושבת לידך ולא אחת החברות החנוניות שלך שהן… אוי רגע- אין לך חברות!" ענתה תמר וציחקקה ברשעות.
ברגע זה פסקה אמה מהריב המטופש אליו נקלעה- בכלל, היא חרגה מאופייה בגלל הנערה הזו, עם השער הקצר והעיניים החומות. "היא בכלל נראת כמו חנונית" חשבה לעצמה, "אם לא הייתה פאקצה, אולי הייתי מנסה להתיידד איתה".
הקטע לקוח מהסיפור שלי "מלחמת המעמדים, פרק 1.
קרדיט על הדמות של תמר: לירונוש משתמש חדש , https://www.tale.co.il/profile/%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A9-%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9-%D7%97%D7%93%D7%A9-7023/
קרדיט על הדמות של אמה: alici200, https://www.tale.co.il/profile/alici2001-8469/

למההה??? זה מאוד יפהה!!!!
ודרך אגב, מאוד מעצבן אותי שיש מצד אחד מלא מלא סיפורים שממלאים את הדף, אבל רק תגובה אחת על הסיפור שלי.
מה הקטע של אנשים פשוט להתעלם? אתם מחוברים, זה לא מושך אותכם?
ויהלי הנושא הוא מקובלות, ואני לא רואה איך זה מתקשר. תנסי שזה יתקשר שוב.

אר-צ'אן (לא רוצה לחשוף שם)
אינלי מושג האמת למה לעזאזל אני נרשמת לתחרות כי אני לא משו בכל העניין הזה, אבל.. תמיד אפשר לנסות.
נראלי.

"היי רוני!" נשמעו קריאות מכל עבר במסדרון, כמו תמיד, כל השכבה מזהה אותי. חברים וידידים קראו לי, והרבה חיוכים נשלחו אלי מהבנות. גם, כרגיל. אבל למה כבר אפשר לצפות מהם? לפי דבריהם אני נראה טוב, וחברותי מאוד, והאמת, גם טוב בלימודים. נשמע מושלם? לא נראה לי. הלכתי לי במסדרון וידעתי שאני אמור להרגיש טוב עם עצמי, ממש כמו איזה מלך, שכולם מזהים ושמחים לפגוש. נפנפתי לכולם לשלום ויצאתי משערי בית הספר, נגמר היום.
סוף סוף.
החיוך ירד מפני במהרה, 'ההצגה נגמרה, רוני. הגיע הזמן לחזור שוב לחיים האמיתיים.' אמר קול קטן ועצוב בראשי.
יש הרבה דברים שאני מסתיר מבית הספר, מכולם. והכל מחשש שלא יקבלו אותי. אני לא יכול לסכן ככה את המוניטין שלי, את כל מה שהשגתי ובניתי לי במהלך שנים…
אם אספר להם שאני עני לגמרי, האם עדיין יתעניינו בי?
ואם אספר להם שאבי מכה אותי מידי פעם, האם יסתכלו עלי ברחמים?
ואם אספר להם, שאני בכלל לא מתעניין בבנות, שאני הומו שלא יצא מהארון, האם יקבלו אותי?
'לא, אני לא יכול להסתכן ולספר להם משהו מזה.' חשבתי והמשכתי ללכת, לא יודע לאן. העיקר שלא הבייתה, אבא בטח נמצא שם עכשיו.
זה נראה ממש כמו חלום, להיות מקובל. האם זה כך באמת?

אני מופתעת מהקטעים פה :)
אתם מדהימים!
ותזמינו חברים, יהיה קשה רק 3 אנשים.
עוד יום ההרשמה תיסגר.

טוב אני רוצה!
שם: עמית
הערה: אני מקווה שהרעיון שלי יתקבל, כי הוא סוג של מדבר על מקובלות גם
הקטע:
השמש האירה על פני כאשר הלכתי אל בית הספר, הרגשתי טוב עם עצמי, ידעתי ששום דבר לא הולך להשתבש היום, או אי פעם.
בשער חיכו לי חבריי, כמו תמיד, ובניהם גם החברה שלי, ליסאנה.
"היי נאטסו!" היא קראה בשמחה וקפצה עלי בחיבוק, חיבקתי אותה בחזרה ונשקתי לשפתייה נשיקה קצרה.
"טוב זוג יונים, אל תהיו קיטשיים מידי." אמר גריי, חברי הטוב ביותר, "אוחח תסתום" אמרתי לו בחזרה והלכנו אל בית הספר.
בפנים המון תלמידים זיהו אותי, אחרי הכל, אני מקובל.
'החיים טובים' עברה מחשבה בראשי.
'כולם אוהבים אותי, אני הכי חזק, הכי מצחיק, הכי מקובל, מה עוד אפשר לבקש?'
כאשר רצינו להיכנס לכיתה, ראיתי את לקסוס, תלמיד השנה האחרונה, עובר ליידה.
הסתובבתי אליו והסתכלתי עליו בכעס, "בסדר, בסדר, אני כבר הולך!" אמר בפחד והלך משם מהר.
לקסוס היה התלמיד הכי מקובל ומפחיד בשכבה, עד שאני הגעתי.
ואז,
"נאטסו, נאטסו!" שמעתי את קריאותיה של לוסי, חברה טובה שלי.
"נאטסו, קום כבר!" נשמעה קריאה נוספת, הפעם של גריי.
פקחתי את עיניי וגירדתי את ראשי בבלבול, הרגשתי סחרחורת עזה.
"מה..קורה כאן?" מלמלתי.
"שוב התעלפתה אחרי שלקסוס קיסח אותך במכות" אמרה מירה, גם כן תלמידה מהשנה האחרונה וצחקקה.

*נלקח מפאנפיק שאני בקרוב אכתוב כאן^^*

היי גם אני רוצה!!! ( למרות שהדם שלי ארוך)

היי גם אני רוצה!!! ( למרות שהשם שלי ארוך)

נקרא לך משחקי הרעב :)
ותכתבי כבר קטע בתגובות!

שם; זה קריטי?

לפעמים, נמאס לי להיות מלכת הכיתה.
כשהגעתי לפה הדבר היחיד שרציתי הוא להיות מקובלת- וכל כך הרבה סבלו מזה, כולל אני.
קיללתי, העלבתי, פגעתי.
כדי להגיע לפסגה, כל מי שמעליך צריך לחזור לתחתית.
חימצנתי, בזבזתי, הרסתי.
כי כדי להיות מלכה, צריך להיות מושלמת. ברבי.

השתנתי.

ועכשיו; כוחם רוצים שאהיה מי שאני לא.
הם רוצים שאלמוך ביד רמה ומרושעת- אך זאת לא אני.
זו מי שניסיתי להיות.
לפעמים, נמאס לי להיות מלכת הכיתה.

אני ממשיכה לפתור את התרגילים במתמטיקה בעזרת המחשבון בצורת מחברת. ״שלוש דקות לסיום הבוחן״ שולי המורה שלנו אומרת. יש לי עוד תרגיל אחד לפתור. זהו סיימתי. ״תחזירו לי את הדפים!״ המורה מכריזה. כולם קמים ומסתדרים בטור מול עמדת המורה כדי להחזיר את הבחנים. הצילצול נשמע אז אני ממהרת להביא את הבוחן לשולי ולהסתלק מהכיתה. אני חולפת במסדרון אל עבר ארונית הספרים שלי בזמן הזה כולם קוראים לי לשלום. ״ היי מיילי״ חברתי הטובה מרילה אומרת לי ״היי״ אני משיבה.״ עוד פעם רימית במבחן?״ היא שואלת ואני מהננת קלות כי אם מישהו שמע אותה אני יהפוך מסופר מקובלת לבדיחת היום. ״אני הולכת לכיתה״ מרילה אומרת כי החבר שלה קרא לה. אני פותחת את הארונית בעזרת הקוד ומגלה בפנים פתק. אני ממהרת לקחת אותו ולסגור את הלוקר. בפתק כתוב באותיות שבגזרו מהעיתון: תפגשי אותי בחצר האחורית של הבית ספר. מעניין אותי לדעת מי רוצה להפגש איתי אז אני הולכת לשם ומתעלמת מהצלצול. כאשר אני מגיעה נשמע קול :״ידעתי שתיהי טיפשה ותבואי לפה״ אני לא מספיקה להגיב ומישהו דופק לי מחבת בראש. זה ממש כואב. אני מרגישה חולשה גדולה מציפה אותי ואז אני מתמוטטת אל הדשא.

על*

עדיין אפשר? כי גם אני רוצה…

אז זה הסיפור: (אני נרשמת בשם א.מ.ש)
טל הביט בילדים הנוהרים לכיתות והלך בצעדים איטיים ובטוחים אל עבר הכיתה שלו. הצלצול נשמע רק דקות אחדות לפני, אבל המסדרון כבר היה כמעט ריק.
הוא היה מוקף בחבורה הרגילה שלו: עומר, שיר, אור ועמית. עומר ואור היו שני חבריו הטובים ביותר, שיר הייתה חברתו ועמית הייתה ילדה מקובלת שהצליחה להיכנס לחבורה.
הוא נכנס לכיתה שלו וראה בשורה הראשונה את אחד החנונים של הכיתה, גלעד. הוא התקרב אליו בצעדים מאיימים.
"הי, אתה שם!" הוא קרא לעברו. גלעד הסתובב ונעץ את מבטו בטל.
טל כבר עמד ליד שולחנו של גלעד. הוא דחף את גלעד מהכיסא והפיל את הכיסא. לאחר מכן הוא לקח את ערימת הספרים שנחה על השולחן – במן גועל מסויים – והפיל על הרצפה.
צעדיה של המורה נשמעו לא רחוק מהדלת. טל מיהר למקומו והעמיד פנים שלא עשה דבר, בעוד גלעד הנואש הרים את הכול.

בהפסקה שלאחר השיעור טל עמד לצאת מהכיתה, כששמע לפתע מישהו קורא בשמו. הוא זיהה את קולו של גלעד.
יד הונחה באגרסיביות על כתפו. טל הסתובב ומצא את עצמו מול מבטו הזועם של גלעד.
"מה אתה משחק אותה גבר, כשאתה הורס לי הכול? מה יוצא לך טוב מזה? אם אני הייתי גורם לכך שהיית מאבד את כל החברים שלך ונשאר בודד, לא היית כועס עליי? הרי הלימודים זה מה שאני אוהב בעוד שמה שאתה אוהב זה ההפך מזה. מה הבעיה שלך לקבל אנשים שונים?" גלעד המטיר עליו שאלות, למרות שלא ציפה לתשובה לאף אחד מהן.
טל התעצבן מעט ולחיו האדימו. אבל במקום להשיב לו, הוא פשוט סובב את גבו, והלך.
מספר ימים לאחר מכן גלעד כבר לא הגיע לאותו בית הספר.

נרשמת.

הוא צמצם את עיניו בקושי רב, אך הוא עדיין לא הצליח לפענח את המילים.
"לעזאזל…" הוא מלמל, והביט באנה היושבת לידו, כותבת במרץ.
"הכל בסדר שון?" היא שאלה בחביבותה הרגילה. הוא חייך חיוך מזויף והנהן, ואז הסית קצוות שיער חומה-אדמדמה אל מאחורי אוזנה. אנה צחקקה בביישניות וחזרה לכתוב.
הוא כל כך רצה לעשות את מה שהיא עושה, לכתוב ולקרוא ולהבין.
הוא ידע לקרוא, פשוט… לא טוב כל כך…
והוא לא היה יכול לרדת הקבצה, אז כולם ידעו ששון קליין, הילד שעומד כבר מכיתה ד' בראש ההיררכיה החברתית, הוא בעצם אדיוט גמור.
לא, הוא לא יכול לתת לזה לקרות, הוא לא יכול לתת לכל העולם שלו להתפרק רק בגלל קריאה.
הוא פשוט העתיק מאנה, וויתר כבר על לנסות לפצח את המילים שהוא כתב. את האותיות הוא הכיר, הוא לא היה עד כדי כך טיפש. פשוט לקח לו זמן לצרף אותן זו לזו במוחו.
בצלצול הוא חייך בחביבות אל אנה ויצא מהחדר, מניח את הדף על השולחן של המורה. אך במסדרון ההומה מישהו עצר אותו.
שון הביט אחורה וגילה את מקס מחייך בנבזות.
"אתה יודע, להעתיק זה לא יפה." הוא אמר. "במיוחד לא כשאתה עושה את זה כל יום ויום בכל מבחן ובכל שאלה, מאז תחילת התיכון."
הוא עשה את זה גם הרבה לפני.
שון בלע את רוקו. "מה אתה רוצה?" הוא שאל.
"צדק." מקס הודיע, וסידר את המשקפיים על אפו. "טוב, אני מודה, גם קצת נקמה."
"מה עשיתי לך?" שון שאל בזעזוע.
"אתה לא שם לב לזה בכלל נכון? אתה מגיע לכאן, בשנה השנייה של התיכון, ומיד כולם מחבבים אותך. לי הציקו גם לפני שבאת שון, אבל עכשיו…"
"מה?" שון שאל בבלבול.
"אם אתה עדיין לא מבין על מה אני מדבר, סימן שאתה באמת חתיכת אדיוט גמור."
הידיים של שון נקפצו לאגרופים.
"אתה לא יותר טוב מאף אחד אחר, ההבדל היחיד הוא שאתה לא מבין שאתה הורס את החיים של אנשים!"
"מה? על מה אתה מדבר?!"
לא יכול להיות שהוא מתכוון לבדיחות הקטנות האלה, לצחוקים. טוב, שון ידע שהם לא נורא נורא נחמדים, אבל זה הכל בצחוק. אף אחד לא באמת יכול להיפגע מזה.
"אתה זוכר את לי?"
הוא זכר את לי במעורפל, הוא היה ילד מעצבן להחריד. שמנמן חנון ולא הפסיק לדבר לשנייה, הוא הלשין למורה על כל דבר שזז, על כל בדיחה קטנה שהם הריצו עליו, בסוף הוא עבר בית ספר או ארץ או משהו כזה, שון לא ממש זכר.
"כן, הוא עבר לאן שהוא." הוא מלמל. הפנים של מקס התעוותו בזעם. במהירות הבזק הוא נתן לשון אגרוף באף, או ניסה לפחות. להתחשב בהבדלי הגבהים וזה שמקס שקל בערך חצי ממנו זה לא ממש כאב.
"לא הוא לא!" שון לא ממש שם לב שבינתיים המסדרון התרוקן. "חתיכת אדיוט דוחה! לא סיפרו את זה בבית ספר! אבל אני יודע! כי אני הייתי החבר הכי טוב שלו! וגם אתה היית יודע אם היית טורח לברר!"
מה קרה?!" שון צעק.
"הוא התאבד!"

כי לא כולם מודעים לנזק שהם עושים עד שמאוחר מידי.

יפה!!! מחר אני מפרסמת את התוצאות, שימו לב :)

התחרות הועלתה!!
בהצלחה לכולם!