שלב שלוש-תחרות הסיפורים של יוטה

התעוררתי מהשעון המעורר שציפצף וצרם באוזניי, כיביתי אותו ויצאתי מהמיטה החמה הולך ישר לשירותים כדי לשטוף את השינה מעיניי. אחרי ששטפתי את פניי והחלפתי לבגדים של בית הספר ירדתי למטה שם חיכתה לי שקית חומה של אוכל ובתוכה כריך עם סלט ביצים האהוב עליי
"תודה אמא" אמרתי לעצמי והכנסתי את השקית לתיק, יצאתי לכיוון בית הספר המחוזי של פסיפיק סיטי מספר 13 הנה מתחיל עוד יום רגיל ומשעמם.
"טובי! אני לא אקח את זה יותר, אם לא תפסיק להירדם ככה אני אאלץ לסלק אותך מהשיעור לצמיתות! צא לחדר המנהלת ואל תחזור עד השיעור השני" המורה להיסטוריה צעקה עליי והעירה אותי משנתי, תפסתי את התיק בכעס והסתערתי החוצה צועק אליה
"לא אכפת לי, היסטוריה ממילא משעממת פה את כולם, הצלת אותי!" סגרתי את הדלת בחוזקה והתחלתי לצעוד לחדר המנהלת כששמעתי מישהי צועקת
"לא! בבקשה אני לא רוצה למות!" עזבתי את התיק שלי ורצתי לכיוון הצעקה כשראיתי דמות חיוורת נושכת לנערה מהשכבה שלי את הצוואר
"תעזוב אותה פריק!" צעקתי מתחיל לרוץ לעברו אבל כשהגעתי לילדה הוא כבר לא היה שם והיא ברחה לשירותי הבנות שהיו בהמשך המסדרון. פתאום הרגשתי משהו נושם על עורפי ואז כאב חד בצווארי וכל מה שיכולתי לראות היו שתי ידיים לבנות לחלוטין מחזיקות אותי כדי שלא אברח. אספתי את שארית כוחותיי והפלתי אותו ממני, ראייתי התחילה להיטשטש והרגשתי כאילו ארס של נחש זורם בעורקיי. נפלתי על הרצפה הקרה והתעלפתי.
**********************************************************************************
התעוררתי בחדר שלי, כל גופי כאב והרגשתי מסוחרר. בחילה תקפה אותי וגרמה לי להתכווץ מהכאב של הקיבה הריקה שלי, כנראה הקאתי כשישנתי
"אני רואה שהתעוררת. איך אתה מרגיש?" אמא אמרה כשהיא נכנסה לחדר עם קערה של מים וקומפרסים, היא עזרה לי להתיישב על המיטה והניחה קומפרס על ראשי, היא הביאה לי כוס מים ואמרה לי לנוח
"מה קרה לי אמא? אני זוכר הכל במעורפל" אמרתי קולי רועד כמו כל שאר גופי, היה לי קר גם מתחת לפוך החם
"ננשכת על ידי חיה" היא אמרה מודאגת ממשיכה לטפל בי למרות שכל זה קרה כי העיפו אותי משיעור היסטוריה
"זאת לא הייתה חיה אמא, זה היה משהו אחר" אמרתי מוריד את הקומפרס ומבקש את הלפטופ שלי, היא נאנחה ויצאה מהחדר
"אני אכין לך משהו לאכול בסדר? תנסה לא לאמץ את הגוף שלך" היא אמרה וסגרה את הדלת מאחורייה. פתחתי את הלפטופ על מנוע חיפוש וחיפשתי
'נשיכה על הצוואר שלא נגרמה על ידי חיה' ולחצתי אנטר, כל הדף הראשון התמלא באתרים על ערפדים וערפדות וכמה תמונות של אנשים חיוורים עם ניבים מחודדים, המשכתי לחפש אחר תשובה הגיונית יותר, אפילו קניבליזם בשלב הזה יהיה יותר טוב מיצור לא אמיתי.
"אין לי כוח לזה" אמרתי לעצמי ויצאתי מהמיטה, פתחתי את החלון של החדר שלי ויצאתי מהבית, איזה כיף שאנחנו גרים בבית פרטי בשולי הפרברים, היער נמצא בכל מקום סביבנו והכל קומת קרקע.
קפצתי מהחלון והתחלתי לרוץ ביער האהוב שלי, התחלתי לשמוע דברים חפירות וצעדים קטנים על העלים היבשים ראיתי ארנב רץ לידי אז התחלתי לרוץ בקצב שלו כדי לתפוס אותו, אולי אמא תכין לי ארנבת לארוחת ערב צחקתי לעצמי, אחרי כמה שניות עקפתי את הארנב ותפסתי אותו בין שני ידיי
"אבל איך? ארנבות רצות הרבה יותר מהר מבני אדם" לחשתי לעצמי ואז שמעתי כמה ענפים נשברים משמאלי, עזבתי את הארנב ורצתי חזרה לבית. נכנסתי מתחת לפןך שלי וחיפשתי את המאפיינים של ערפד
'מהירות על טבעית' כן
'חושי שמיעה וריח מפותחים' כן
'הרגשת קור תמידית' כן
"אני לא מאמין" אמרתי ויצאתי ממתחת לפוך
"אני ערפד" לחשתי וסגרתי את הלפטופ מתכרבל בתוך הפוך מנסה לחמם את עצמי כששמעתי משהו נשבר והרחתי משהו כל כך טעים. קפצתי מהמיטה וירדתי למטה מצאתי את אמא במטבח והצלחת עם החביתה שהיא הכינה על הרצפה
"מה קרה אמא?" שאלתי והיא הראתה לי את ידה שהייתה מכוסה בדם והריח שלו היה כל כך טוב, התנגדתי לכל אינסטינקט בתוכי שאמר לי תוציא את כל הדם ממנה
"אני מצטערת חומד אני אכין לך עוד אחד על תהיה כל כך עצוב" היא אמרה והרימה את חתיכות הצלחת מהרצפה. לא יכולתי לסבול את זה יותר ויצאתי מהגינה חזרה ליער, אולי הריח של הטבע וסתיר את הריח של הדם של אמא שלי אבל הוא לא, עיניי נהיו אדומות וכל מה שרציתי זה דם כדי להרוות את צימאוני. רצתי עמוק לתוך היער כשראיתי צבי פשוט עומד שם ואוכל פירות יער משיח, חייכתי ושיניי התחדדו קפצתי על הצבי ורוקנתי אותו מדם בפחות מדקה, הרגשתי שבע וחזרתי הביתה מנקה את הפה שלי מדם בנחל הקטן שהפריד אותנו מהעיירה השכנה, נכנסתי לחלון חדרי כשראיתי על המיטה שלי שהייתה מסודרת בצורה מושלמת פתק בצבע אדום כמו דם ונכתב עליה בלבן בכתב מסודר ומעוגל
"אם אתה רוצה תשובות תגיע מחר אחרי הלימודים למקום שבו תפסת את הציד הראשון שלך" קראתי את הפתק לפחות חמש פעמים וגם אז הנחתי אותו על השולחן שלי ונשכבתי במיטה שלי, אני ידעתי מה אני צריך לעשות, אם אני רוצה תשובות אני חייב ללכת.