רק לא להישבר! לתחרות הכתיבה של OTDS

הדמעות זולגות על לחיי.
אני מתקשה לנשום. גוש גדול חוסם את גרוני, ואני מרגישה ריקנות ומעט בחילה, כאילו יש לי בבטן בלון עם מעט מים והמון אוויר.
"Breathe, Avi. Breathe" אני ממלמלת לעצמי באנגלית.
אבל זה לא עוזר. הדמעות ממשיכות לזרום.
'מספיק! תפסיקי לבכות כמו תינוקת! אני מתביישת בך!' אני פוקדת על עצמי במחשבותי.
'נו, אבי, אני יודעת שאת מסוגלת. Breathe, calm down, אל תבכי, הכל בסדר' אני מנסה לעודד ולהרגיע את עצמי.
אבל הלחץ לא עוזב אותי הותקף החרדה מתגבר. אני כבר לא יכולה לנשום.
עוד מעט אני אפסיד את ארוחת הערב, אך גם ככה במצבי אני לא יכולה לנשום אז בטח שלא לאכול. חוץ מזה שאני לא מסוגלת לאכול. כל היום יש לי הרגשה מוזרה בבטן כאילו אני רעבה אבל שבעה, ולכן אני מחליטה לוותר סופית גם על ארוחת הערב.
"תיהי חזקה, את לא יכולה להרשות לעצמך שיראו אותך ככה! תשתלטי על עצמך! איך את מתנהגת?! מפגינה רגשות ומזמינה כל מי שרוצה לבוא ולפגוע בך!" אני נוזפת בעצמי בלחש, והולכת במעגלים במגרש החנייה הנטוש שמאחורי בניין הלימודים.
"מספיק לבכות! גם ככה אין מי שישמע אותך פה. וגם אם יש- לאף אחד לא אכפת ממך. אין לך עם מי לדבר, אין לך מי שיתמוך בך וינחם בזמן שאת מתפרקת" אני מתייפחת רק מעצם המחשבה על זה. זה נכון, וזה כל כך כואב שליבי נמעך לחלוטין והצלעות דוקרות בריאותיי, אני לא מצליחה להכניס אוויר.
אני יודעת שעוד מעט אצטרך לחזור למעונות, ואני חייבת להירגע לפני כן. אסור לי לבכות. אני צריכה להיות חזקה, קשוחה, קרה ולא להפגין רגשות.
"הו, וואו. הו, וואו" אני ממלמלת כשאין למוחי מספיק חמצן וכשלרגע אני מסוחררת והכל משחיר, אני עיוורת זמנית. לוקחת לי דקה להתאושש.
הסחרחורת מספקת הפסקה מספיק ארוכה בשטף הדמעות, ואני מצליחה להסדיר את נשימתי. אני מושכת באפי ומנגבת את עיניי הרטובות בחולצתי.
ברור לי שהאף והעיניים שלי אדומים לגמרי, ורואים שבכיתי.
אבל לשם שינוי באמת שלא אכפת לי.
"Well done! כל הכבוד! רואה? את יכולה להירגע" אני ממלמלת ומניחה את ידי על אפי לעצור כל יפחה שעלולה להיפלט לי.
אני מנערת את שיערי החום הארוך שיסתיר מעט מפניי, נושמת עמוק, ומתחילה ללכת לעבר חדר האוכל.
אני שוטפת את פניי בכיורים שבכניסה לחדר אוכל, נושמת נשימה עמוקה, ומוודאת שאני לא נראית יותר מדי כאילו אני בוכה.
"Don't forget to smile and laugh " אני מזכירה לעצמי כשאני נכנסת לחדר האוכל.
אני לוקחת כוס ומכינה לעצמי שוקו מתוק-
מתוק -מתוק שבדרך כלל מתוק לי מדיי אבל כרגע אני זקוקה לזה.
אני הולכת לשולחן של הכיתה שלי ומתיישבת בקצה כדי שאף אחד לא ישים לב לעיניי האדומות.
אבל מישהי יושבת מולי.
"אבי בכית? " רוניבת' שואלת אותי
"מה? אה, זה סתם" אני מחייכת בקלילות "שילוב של אף מקולקל, עין שורפת וקצת לחץ" אני מספקת תירוץ לעיניי האדומות.
"איזה לחץ?" רוניבת' שואלת.
אני כבר לא מסוגלת להמשיך להעמיד פנים שאני חזקה והכל בסדר.
"טוב, זה שילוב של כל מיני דברים…."
אני פותחת.