קמליות (לתחרות של א.מ.ש)

אני כושלת אל המזרן הקרוע, לו אני קוראת מיטה.
גופי נרפה ונופל בחבטה על המזרן. עיניי נעצמות, ואני מנסה למתן את הראש הדואב. זה לא מצליח, כצפוי.
אני שומעת שלוש דפיקות על הדלת. פאם פאם פאם. אני ממשיכה לשכב, מרגישה מסוחררת מידי בשביל לקום. שוב – שלוש דפיקות. הן רק מעצימות את הכאב בראשי. אוף.
אני משתדלת להתיישב, ומשקיעה מאמצים רבים כדי לקום על רגליי שוב.
שוב, הדפיקות נשמעות בחדות. "אני באה!" אני אומרת הכי חזק שאני יכולה, למרות שזה עדיין נשאר בגדר הלחישה.
אני פותחת את הדלת בקול קרקוש, ורואה נערה בת גילי. וכן, אני מכירה אותה.
"תכנסי," אני אומרת בפשטות, והיא נכנסת כאשר הילת שיערה האדמוני נגררת אחריה.
אני מנסה להישיר את מבטי אליה. אני לא מבינה למה נתתי לה להיכנס.
היא מתיישבת על הכיסא שלי, ומניחה רגליים על שולחן הקפה העגול ושחור.
לרגע היא הרימה מבטי אליי, והסטתי את מבטי. היא שמה לב.
"מה את רוצה?" אני אומרת, בקושי שומעים את קולי הדק.
"רק רציתי לשאול אותך, על זה." היא מצביעה על קופסה יחסית גדולה ומוארכת ששוכבת כמה סנטימטרים אחרי שולחן הקפה.
אני מסתכלת קדימה, אל החלון הסגור. הקמליות פורחות. הן כל כך יפות.
"הקמליות כל כך יפות," אני אומרת. היא חוזרת על דבריה.
"לשאול מה?" אני הולכת בזהירות אל החלון, ופותחת אותו בנקישה. ריח הקמליות ממלא אותי.
הוא כל כך… מתוק. כמו סוכריה. כמו קרמל. כמו העשן. נשמתי נעתקת לרגע.
הנערה לא עונה. "כן, אוקיי? ניסיתי." אני מבשרת לה. היא מחייכת.
"ואיך היה?" היא פשוט מתגרה בי. אני מסניפה שוב את ריח הקמליות.
"חנוק. לא טוב. לא כמוהן." אני תופסת ומטלטלת את עציץ הקמליות.
היא קמה בפתאומיות, ומוציאה חמישה עלים עם חמישה קצוות מכיסה. מעניין.
"תחזירי את העציץ אישה." היא מצווה עליי. אני מחזירה אותו, ולוקחת את הקופסה איתי בדרכי אליה. הנרגילה יוצאת מן הקופסה.
אנחנו מתיישבות באמצע החדר, כאשר היא שמה את העלים במקום היועד לכך, והאש נדלקת. העשן מתפזר. "אני מעדיפה קמליות." ליבי הולם בחזי בחוזקה.
אני מרגישה את הפחד גואה בי. "אני לא בטוחה…"
"לא בטוחה במה?" היא מצמידה את צינור הנרגילה לפיה, ושואפת.
"שאני מסוגלת," אני אומרת, אני מרגישה איך מבטי מתרחק, וחוזר אל הערב ההוא. הערב שבוא הוא הכריח אותי. הקמליות לא היו.
זה קרה בחוץ, ליד הדלת האחורית של אחד המועדונים הנחשבים באיזור.
הם התקרבו אליי, חמישה במספר. אני הייתי יחידה, נקבה, שייחלה להיעלם דרך הקיר ולברוח. כל פעם שזזתי הם תפסו בי, אחזו בחוזקה עד שחלקי גופי הלבינו.
הם אמרו לי לשבת, והקשבתי. אחר כך, כבר ישבנו במעגל והתמכרי לריח העשן ולחנק.
אני לא מאמינה. אני לא מאמינה שהתמכרתי לזה אז.
"אני לא יכולה, אני מצטערת." אני מבשרת לה בלחש ובקול הרועד בחציו.
היא מהנהנת בהבנה. "את בטוחה?"
"כן." אני אומרת חרישית. בטח שאהיה בטוחה. חה, חה, חה.
"אני יכולה להישאר?" קולה נשמע חנוק.
"כן." אני נשכבת על המזרן, עוצמת את עיניי. אני מקווה להירדם, למרות שזה לא מצליח.
אף פעם לא התחלתי להכריח את עצמי לישון. אני שומעת לחישה.
"את ישנה רייבן?" אני מנסה להגיד כן, או לא, אבל גרוני יבש. אני נזכרת שלא שתיתי זמן מה.
היא לא שאלה את זה שוב. שמעתי איך הדלת נסגרת. ואז כבר לא שמעתי כלום.
~
בחלומי, הייתי בחדר, או ריבוע – איך שתקראו לזה. הוא היה שחור.
הייתה מנורה אחת באמצע התקרה, שהאירה בלבן.
ואני סיירתי והסתובבתי בחדר הזה, שעות רבות. עד שאחד הקירות נפל עליי.
אני מתעוררת בבהלה. כולי ספוגת זיעה.
אני מגששת אחרי דבר מה, ומוצאת כוס מים. היא לא הייתה כאן קודם.
המים זורמים נעימים על לשוני. אני מניחה אותה חזרה כאשר אני מסיימת, ונשכבת חזרה על המזרן עם הפנים לתקרה. מחשבותיי רצות.
אני זוכרת את היום שאימי ספרה לי שאבא לא יחזור יותר. הייתי בת שמונה. בכיתי פעם אחת אחרי היום הזה, וזה היה כשהכריחו אותי לעשן. פחדתי יותר ממה שהייתי צריכה.
אולי אימי תהיה גאה בי על זה. שהתנגדתי.
אבל בצד השני… דווקא לא התנגדתי. הגנתי, על עצמי.
אני מרגישה איך הדמעות זולגות. אני כל כך מתגעגעת לאמא שלי. אמא שלי – שגם היא, כמו כולם – מתה. לא הייתי שם ביום הזה. היה לנו טיול שנתי בבית ספר.
נהג אחד שיכור או מסומם, ובאם! הכל נגמר. היא כל כך התנגדה לדברים האלה בחייה.
הדמעות מחליקות מלחיי על המזרן. הוא רטוב.
היא כל כך התנגדה… כל הזמן הייתה קוראת בעיתונים על זה, הולכת לפגישות נגד זה, היא אפילו העבירה הרצאות. הייתי בכמה. היא הייתה מדהימה.
אני משמיעה יפחות. הן מתחזקות. אני מפסיקה.
נמאס לי לבכות. אני לוקחת את הנרגילה, יורדת במדרגות חמש קומות, וזורקת אותה. אני רומסת אותה, דורכת עליה, מטיחה אותה.
לבסוף, היא מתפוררת לרסיסים. אני אוספת את הרסיסים – והם פוצעים את ידיי – וזורקת אותם לפח. אני מוציא את חתיכות הזכוכית, ומנגבת את ידיי אחת בשנייה.
הן נמרחות בדם. חלחלה עוברת בי.
אחרי שעליתי את כל הדרך חזרה, ושטפתי את ידיי, הרחתי שוב את גן הקמליות הפצפון שלי שתלוי על עדן חלוני.
נשמתי נשימות עמוקות.
לא ניסיתי לחשוב על כלום.
ישבתי, והקשבתי לרעשי היום-יום.
הם יותר מעניינים מכל דבר שיכולתי לחשוב עליו.
בטח אמא שלי גאה בי עכשיו.