קייל- לתחרות של פפר

\"כדי לך מאוד לפנות לי את הדרך\" הוא אמר לי בפעם השנייה. הוא היה יותר גבוה ממני, יותר חזק ממני ויותר מבוגר ממני, אבל אני לא זזתי.
\"היית מת שאני יזוז\" אמרתי בשפה הכי נכותה שאני מכיר. הוא הביט בעיני. מבטו היה מלא זעם ושנאה. גם אני כעסתי אך חיוך קטן עלה על פני. חיוך ממזרי ותחמן. כשראה את החיוך הקטן הדם עלה לראשו, הוא דחף אותי בניסיון להתיך אותי על הרצפה. החיוך נמחק מפני.
בלי לחשוב פעמים קפצתי אליו. עוד בעיטה ועוד אגרוף. היה נראה שניצחתי אותו אך לא עבר יותר מרגע והוא התעשת. הוא קפץ אלי בחזרה והתחלנו להכות זה את זה. התמלאתי בביטחון עצמי, הרגשתי שאני יותר טוב מהכל ומכולם, שאני גדול, חזק.
זה הפתיעה גם אותי שאחרי כל מכה מוצלחת שהוא נתן לי תחושת הביטחון גברה. הרגשתי שיכור, שאני יכול לעשות הכל. בלי לחשוב אפילו רגע צעקתי שרשרת קללות, אליו ועל חבריו שהיו נוכחים בסיטואציה ולא ידעו איך להגיב.
כשכל הנוכחים שמעו את דברי התנפלו אלי גם הם.

את אותו היום סיימתי מול המחשב, עם כדורים משחכי כאבים ותחבושות, קורא בעיניין שיחות ברשת בין חברי כיתתי ואומר את דעתי, בדיוק כמו שהיא, כמה שהיא מעליבה ומעצבנת.