פאריס -יואי (לתחרות סיפורים של סופרת צללים)

הרוח הייתה קרה ונשבה ללא הרף, כאילו מנסה למנוע אותו ממעשיו.
אך פאריס נראה היה כלא מבחין בה, על גבו היו תרמילים גדולים ועמוסים לעייפה, מבט נחוש על פניו כאילו מתכחש לקיומה של  הרוח המנסה להרפות את רוחו.
הוא השתרך בעליזות בשולי הגדוד, גופו הנערי לא נכנע למאמץ ההליכה לצדם של הפרשים. והם? נראה כי שכחו כי הם חלק מהצבא והתגודדו סביבו צוחקים ומדבדחים.
איש לא הודה במפורש, כמה יקר להם  הנער המדדה מאחוריהם, ואיש לו העז להקל עליו את המסע מחחש לפגוע בגאוותו.
"היי פאריס" צעק אחד החיילים, "בוא לבדוק מה הבעיות שלו" ופאריס שהיה מרוכז מאוד בקילוף הירקות, מהר לנגב את ידיו ולרוץ, גורר בעקבותיו בסרבול את אחד מתיקיו. הוא נכנס בעקבות האיש לאוהל אחד מיני רבים, ובחן את האיש השוכב על מיטת שדה. האיש נשם בכבדות והיה ברור כי הוא חולה.
פאריס בחן בעיון, שאל שאלות, ולבסוף קבע את המחלה ודרך הטיפול, הוא החל בחליטת הצמחים שנשמרו בכפדנות בטרמילו, בוחן ארוכות כול שקיק. טועם ומריח.
לבסוף השקע בתמיסה את החולה, נתן הוראות אחרונות ושב לקילוף הירקות, מקשיב בהתרוממות רוח ללהגם של החיילים ולקרקוש השריונות .
לפתע הבחין פאריס בתסיסה בקרב המחנה. הוא נפנף בתנועות מוגזמות לחייל ממהר כדי למשוך את צומת ליבו. "קרה משהו?" שאל, "הגנרל מבקר במחנה" השיב החייל והמשיך במרוצתו.
פאריס קפא. ליבו החל להלום ביתר עוז, וחשש והתרגשות נמהלו אלה באלה.
" פאריס הפסיק לחלום! רופא הגדוד, קורא לך! יש כעת מסדר". פאריס שהיה קצת מפוזר, מהר לשורות המסודרות של החיילים שכבר נעמדו דום, והתייצב מאחורי קבוצתם הקטנה של רופאי הגדוד.
הגנרל הגיע למחנה וירד באצילות מסוסו, נושא כליו לקח את הסוס והניח למפקדו לעבור בקפידה על פני החיילים הנרגשים.
פאריס נעמד על קצות עצבאותיו כדי לראות את הגנרל, הוא נמלא גאווה ועיניו נצצו  מעוצמת התרגשותו, הגנרל נעמד מול קבוצת החיילים.
ופאריס בלב הולם, השפיל עת ראשו בתקווה שהגנרל לא יבחין בו. הוא נשם לרווחה כשמבטו של הגנרל עבר את קבוצת הרופאים, אך נראה היה כי מוקדם מידי להשמיעה את ההנחה.
הגנרל סב לאחור, "כמה אתם?" שאל, "שמונה" ענה הרופא המרכזי, "אני רואה רק שבע" ציין הגנרל, ולבהלתו של פאריס הוא נדחף קדימה "זה פאריס, הוא הצטרף לפני חודש"
"פאריס?" שאל הגנרל בעניין, והרים ידו כדי לבחון את פניו.
פאריס רעד והרים את עיניו המושפלות עד שמבטיהם הוצלבו, ניצץ של הכרה נצץ בעיניו של הגנרל, אך הוא נראה כמתקשה להאמין למראה עיניו, "מתי אמרת שהוא הצטרף?" שאל הגנרל, "לפני חודש" חזר על עמו הרופא הראשי, "אתה יודע מי זה? שאל הגנרל ובקולו נשמע רמז לזעמו שעמד להתפרץ.
"לא, אדוני. יותר לי לשאול לזהותו?" ביקש הרופה חלושות, "זה" אמר הגנרל בזעם וקולו רעם, "אהובי  פאריס" הרופא השתנק, "אתה רוצה עכשיו להסביר לי, מה הנער עושה בצבא?" ידו של הגנרל לפתה את גרונו של הרופא, והחלה במלאכת החניקה.
פאריס התעשת, "ליאנדרוס!" קרא ותפס בידו, "זה לא אשמתו, זה אני! אני בקשתי להצטרף לצבא" וכמעשה קסם נרגע זעמו של ליאנרוס והוא שיחרר את גרונו של הרופה המשתעל.
"אסוף את החפצים שלך וחזור הביתה!פקד בחומרה ליאנדרוס, "אבל אני רוצה להשאר, אני נשבע אני יהיה הכי מועיל שאני יכול, אף אחד לא יתלונן עלי".
"נראה לך?" הוא שאל, "שאכפת לי אם אתה מועיל פה או לא? אני רוצא אותך בטוח בבית, מחוץ למלחמה הזאת". אמר ליאנדרוס וציפה שאהובו יקבל את דבריו, אך לא כך היה הדבר. "ואני רוצה להשאר כאן, ולהשתתף בה".התעקש פאריס ותלה מבט מתחנן באהובו. "לא" ליאנרוס אמר ברוך, "עליך ללכת" . "זאת פקודה?" שאל פאריס בצער, וליאנדרוס אישר את דבריו.
"ליאנרוס תקשיב רגע", התחננן פאריס,
הגדוד צריך רופא! ואני לא הולך לצאת לקרבות, אני יודע שאני לא מסוגל להילחם.
אז תן לי להשאר! אני בתוך הגדוד, לא יעונה לי כל רע".ליאנדרוס עצר כדי לשקול את הדברים הנאמרים ולבסוף אמר, "יהי כן, אתה ראשי להשאר". ואז לחש לפאריס באזנו, "בפעם הראשונה שאתה בסכנה, אתה חוזר הביתה ואין זה משנה כלל, אם העלץ להטיל אותך על כתפי ולשאת אותך כל הדרך!"
ואז פנה לגדוד העומד דום וגרר איתו את פאריס.
"הנער הזה! הוא העמידו במרכז, הוא אהובי! אם תיפול ולו שערה אחת מראשו, כל הגדוד הזה לא יראה לא את שקיעת השמש ולא את זריחתה. כדי שתישמרו עליו הזהיר בפנים חתומים", ואז עלה על סוסו ועזב.
מסביב לפאריס התגודדו החיילים.
חיוכים מרוחים על פרצופיהם הקונדסיים, "אאה פאריס", טפחו על גבו וכמעט הוציאו לו את הריאה מהמקום. "אז אתה האהוב של הגנרל? אתה יודע כמה זמן אנחנו מנסים להכנס למיטה שלו, כבר חשבנו שהוא אוהב נשים.
איך לא סיפרת לנו?"
פאריס עמד נבוך, "אם גוף כזה" הצביע עליו אחד האנשים, "בטח שהגנרל יאהב אותו, עדין כמו גוף של אשה. אל תדבר שטיות!" השיב לו אחר, גוף של אישה הוא כלום לעומתו. אני ראיתי אותו ללא בגדים" צחק האיש.
פאריס נמלט לאוהלו ומצא לו סוף סוף מנוחה. ליבו עדיין רטט בהתרגשות וחוסר אמון, וכדי להרגיע את רוחו הוא שב והתעסק בצמיחם היקרים שלו.

פאריס חזר עם שחר לאוהלו כשבידו תפוחים והוא מחלקם ברוחב לב ועוצר לדבר עם כל חייל וחייל.
החיילים כבר הורגלו לראותו חוזר כל בוקר מאוהלו של הגנרל עמוס בפרותיו ובניצוץ שלא דעך לרגע,
החיילים המשיכו להרעיף עליו חיבה מתונה משום שכעת חששו להרגיז את מפקדם.
לעיתים היה פאריס נרדם באוהלו וכשהתעורר היה גופו של ליאונרדוס עוטף אותו, לעיתים היו מבלים יחד ערבים שלמים ולפעמים לא ראו אחד את השני יותר מכמה שבועות.
פאריס ידע שזמנו קצוב.
כל רצונו היה לסייע במלחמה ולהיות הכי קרוב לאהובו.
באחד הלילות פאריס נרדם באוהלו של ליאונרדוס, הוא התעורר בעמצא הלילה לכנסתו של הגנרל, הוא התבונן בו מתפשט בעייפות ונכנס למיתה.
"אתה ער?" שאל אותו ליאנרדוס, "כן" ענה פאריס,  "ציפיתי לך" ליאונרדוס קבר את פניו בשערותיו של פאריס ואמר "סלח לי אהובי, אני מצטער שגרמתי לך לחכות, אני כול כך אוהב אותך, הוסיף לאחר שתיקתו של פאריס.
פאריס נרתע למשמע הכרזת המילים ואמר בכעס, "אל תגיד את זה שוב!"
"את מה?"
"את זה שאני אוהב אותך? אני אוהב אותך.
"אז מה?" כעס פאריס, "תפסיק להגיד את זה". "פאריס, מה יש?" שאל ליאונרדוס ברוך, "למה אתה נרתע מהמילים האלה?"
כי… כי… פאריס ניסה להסביר את עצמו, "בגללך!" אמר לבסוף, "אתה אומר אותם כל כך הרבה פעמים, שהם הופכים לדבר שבשיגרה, אני לא רוצה להתרגל לשמוע אותם! אני רוצה להתרגש, לצפות להם, ואז… לשמוע אותם בזמן  נכון".
ליאנדרוס נבוך, "למה לא אמרתי לי זאת קודם?"
"כי חששתי לפגוע בך", מלמל פאריס, "לעולם אל תחשוש להגיד לי את האמת". פאריס הסכים איתו במעשה, הוא נישקו באריכות ואז בין התנשמותיו אמר, "כך תראה לי שאתה אוהב אותי.
ככה? שאל ליאונרדוס בשובבות ולקח את אהובו בזרעותיו מנשקו ומכינו למעשה אהבתם.
הימים חלפו ופאריס ידע שזמנו המועט לא חס עליו הוא המשיך בקצבו הקבוע אוזל ונמוג .

פאריס היה חרד ונרגש.
ליאנדרוס ניסה להרגיעו, אך גם הוא לא היה בטוח בעצמו, שוב ושוב הציק למשרתיו והתעקש שהבגד צמוד, רפוי, או מגרד.
פאריס הסתכל עליו, מתוח ומצפה למפגש הקרב ובכל זאת חייך, למראה חוסר הביטחון הנדיר של אהובו.
צילצול הפעמון סימן את שעת הארוחה והיה עליהם לצאת מהחדר המפואר של נסיכה הצעיר של  יוון.
פאריס חש ברע, הוא  ידע שזמנו קצוב בדקות, הוא הניח את ידו ביד אהובו והניח לו להובילו במסדרונות הרחבים,שמיעתו של  פאריס כבר אבדה, הם הגיעו לאולם האוכל.
הקיסר קם ממקומו ונשק לבנו, גם לפאריס הוא נשק וברכו בברכת ברוך הבא, המלכה קלטה את בנה בזרעותיה.
ליאנדרוס לחש לו משהוא באוזן,  פאריס לא שמע. אבל הוא ראה.
ומה שראה עשה אותו מאושר, משפחתו של אהובו קיבלו אותו, הם עשו את ליאנדרוס שמח, הם צחקו והשכיחו ממנו את זבעות המלחמה. ואז…
זמנו תם.
הוא חש את שניותיו האחרונות, דם פרץ מפיו. מלכלך את פניו, את בגדיו, ליאנדרוס אחז בו מבוהל, הוא לא שמע מה הוא אמר, אבל זה לא היה חשוב כי ליאנדרס עטף אותו בחיבוקו. "ליאנדרוס פאריס אמר, ודמעות נצצו בעיניו משקפות את כאבו, "אני אוהב אותך, אהובי" ובאמורו מילים אלה כבה הניצץ בעייניו.