סיפור קצר

סיפור קצר
" כשאתה כותב סיפור קצר", הוא אמר לי, "יש בזה משהו שסופרים, בייחוד סופרים מתחילים, מאוד נמשכים אליו. אתה יודע מה זה?"
"לא…" עניתי בכנות.
"חוסר מחויבות." הוא ענה ועצר לאתנחתא של יצירת מתח.
אפילו כשהוא דיבר, ודיבר בכעס, הוא היה סופר. סופר אמיתי.
הוא המשיך : "בייחוד אתם, הדור שלכם. דור של דקה וחצי. לא מסוגלים להקשיב למשהו יותר מדקה וחצי, חייבים גירוי אחר, פמפמו לכם את המוח בריטלין, את הגוף בהורמונים שנותנים לסוסי מרוץ ואת העיניים בציצים של MTV , עם צבעים בוהקים, תמונות מהבהבות ופוטנציאל לאפילפסיה."
היה כדאי להקשיב לו, הרי הוא היה המנחה של סדנת הכתיבה שלי. סופר מדופלם היה ושמו הלך לפניו.
" אני רואה אתכם ושכמותכם, מתחילים לכתוב סיפור ככה סתם. בלי לחשוב.
פשוט יושבים וכותבים כל מה שעובר לכם בראש. לא יודעים לאן אתם הולכים. לא מקבלים השראה.
פשוט מקיאים על הנייר. אפילו לא על הנייר. על המחשב הזה שלכם שנראה כאילו הוא יכול לשגר אנשים לחלל החיצון. סופרים אמיתיים לא מקבלים ספירת מילים אוטומטית בכל שורה. סופרים אמיתיים גומרים עטים ומועכים ניירות. סופרים אמיתיים מקישים חזק על המכונה שלהם. כמו גברים. לא מלטפים את הenter כאילו הוא חתול שמגרגר.
וכל אחד נהיה סופר היום. כל אחד מהאלו שיושבים וכותבים כמה מילים במחשב שלהם.
בלי שום טעם, בלי שום רעיון, בלי דמויות ובלי תוכן. ריאליזם הם עוד מעיזים לקרוא לזה.
בגלל זה כל אחד שהצליח לכתוב יותר מעמוד אחד של גבב שטויות כזה חושב שהוא סלינג'ר, בגלל זה כולם רוצים לכתוב סיפורים קצרים, זה נראה להם כל כך קל כי זה לא דורש הרבה מילים מהם. וזה נראה אומנותי כזה שזה תמציתי. מינימליסטי. בלוף אחד גדול. זה מה שזה.
הם לא מחויבים לסיפור שלהם, זה מה שמושך אותם, הם לוקחים את הדרך הקלה, והם אומרים לעצמם תוך כדי שהם כותבים, שהם לא באמת צריכים רעיון, כי אפילו אם הסיפור לא הולך לשום מקום ובשום כיוון, זה לא כל כך נורא, כי הם פשוט ימשכו עוד כמה מילים כדי להגיע לאורך של העמוד כדי שזה יראה קצת רציני, מגדילים קצת את הפונט ואת ריווח השורות ומוסיפים עוד דברים שנאמרו כבר. מקיאים פשוט על הנייר. ואז הם מבינים שהם כבר חייבים לסיים לכתוב, כי מכאן זה כבר לא ישתפר.
וְיֶשׁ כַּאֶלוּ
שְׁמְרוֹב עַצְלָנוּתָם הַרֲפָה
כּוֹתְבִים הַיְיקוּ "