זיוף ✵

"המנצחת בתחרות היופי 2014, היא…" נשמע קול מכובד ורציני מהמיקרופון. חיפשתי אחרי מי שמדבר במיקרופון וראיתי איש כבן 40 לבוש בבגדים נוצצים.
כל כך רציתי שיישמע שמי, רק שיגיד טיילור.
חייכתי חיוך גדול, אך מזוייף.
שום דבר אצלי לא היה אמיתי.
פניי, עוצבו בניתוחים פלסטיים.
רגליי, הפכו להיות מה שהן רק בעקבות ניתוח הוצאת שומן.
בטני, כל כך שטוחה שאפשר לראות את עצמותיי, רק בגלל ההקאות.
אפילו את נשמתי, את נפשי, את מחשבותיי, הם נאלצו לשנות.
את כשרונותיי האמיתיים הם לקחו.
פעם, כתבתי את רגשותיי. הייתי לוקחת דף ועט ורושמת. מילים כל כך יפות, משפטים כל כך עדינים, סיפורים כל כך משמחים, מעציבים, מכעיסים.
אך כתיבה היא כשרון מחריד, אז שינו את כישרוני לבלרינה דקיקה ומדוייקת.
הייתי מוכנה לקבור את העצמי הישנה.
הייתי מוכנה לשנות את דעותיי ומחשבותיי.
הייתי מוכנה שייקחו את פניי האמיתיים.
וקברתי, ושיניתי, ולקחו, עכשיו אני חייבת להיות מושלמת.
עכשיו אני חייבת לזכות, לא?
אמא אמרה שאני מוכרחה לזכות, היא כל כך רצתה שהבת שלה תהיה יפה.
כל כך רצתה שבתה תהיה מושלמת.
בעוד שאר הילדות בגן הילדים שיחקו בברביות,
אני הייתי הברבי בעצמי.
ומי שיחקה בי? מי הפעילה אותי? מי קבעה איך אראה ומה אעשה?
אמא.
"טיילור," היא הייתה נוהגת לומר, "את תהיה מושלמת."
מתי אמא? מתי?
כשאני לא אהיה עצמי. אז כמו שאת אמרת, שיניתי.
כי אני חייבת שיער בלונדיני ישר יותר מקיר.
כי אני חייבת שפתיים יותר נפוחות מדג האבונפחה.
כי אסור לי משקפיים.
כי אסור לי לא לחייך.
כי אסור לי להגיד מה שבא לי.
כי אסור לי ואסור לי.
אז עשיתי.
הורדתי את המשקפיים בניתוח לייזר.
עשיתי ניתוח לחיוך המושלם.
שתקתי. כי הרי זה מה שיהפוך אותי למושלמת, נכון?
שאני לא אהיה עצמי.
שאני אהיה ההפך מעצמי ואז אני אהיה מושלמת, נכון אמא?
ואז אני אזכה.
אז אני חייבת לזכור. הרי אני נחשבת כל כך מושלמת.
גם אם אני אזכה, לא יגיע לי את זה.
אני רוצה לזכות בכוחות עצמי. בזכות עצמי.
אבל מאוחר מדי.
טבעתי כבר בים הבושם ששמתי.
כבר לא רואים את פניי מרוב המסקרה.
כבר לא רואים את רגשותיי מרוב כל המסכות.
אז אני חייבת לזכור, רק כדי שאמא תעזוב אותי. שאמא תישן טוב בלילה.
"היא…" הקול נשמע, "ג'ניפר!"