מאוחרי הגדר (תחרות הסיפורים של mayaviner)
קמתי בבוקר כמו בכל יום והלכתי למעיין כדי לשתות קצת מים ולהתרענן, הלכתי באותו השביל בו אני הולך באותו היום, עברתי בין העצים אותם אני עובר כל יום וזמזמתי לעצמי את אותה המנגינה אותה אני מזמזם בכל בוקר.
הגעתי למעיין הגובל בגדר הגבוהה והתחלתי לשתות מהמים המתוקים,שוב מחשבות התרוצצו במוחי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא מה יש מעבר לגדר הזאת, האם אחי הגדול נמצא מאוחרי הגדר הזאת? אולי לשם הוא נעלם?
האם מאוחרי הגדר יש עוד אנשים בדיוק כמוני שקמים בכל בוקר והולכים למעיין שנמצא מאוחרי הגדר ואוכלים את הבהמות שיש מאוחרי הגדר, אולי יש בהמות טעימות יותר מאוחרי הגדר? אולי אפילו יש מחסה מהגשם מאוחרי הגדר?
מאז שאני זוכר את עצמי אני חי במקום הזה, באתי לכאן עם אימי ואחי הגדול, שנה לאחר שנולדתי אימי נפטרה ואחי הגדול הוא זה שטיפל בי במשך ארבע עשרה שנים, אבל שנה עברה מאז שהוא נעלם, ניסיתי לחפש אותו ליד המעיין, ליד המקום בו היינו מדליקים אש ואפילו נכנסתי לתוך המערה החשוכה והמפחידה כדי לחפש אותו, אבל לא מצאתי אותו בשום מקום.
בכל בוקר אני יוצא לסיור מהגדר החומה שנמצאת ליד המעיין עד הגדר השחורה הנמצאת ליד המערה החשוכה כדי לחפש אותו אבל עוד לא מצאתי אותו, אני רציתי לוותר על החיפושים האלו כבר ממזמן אבל אז הבנתי שלא יהיה לי שום דבר לעשות במשך היום ולכן המשכתי לחפש, פחות בגלל שחשבתי שהוא חי ואני יכול למצוא אותו ויותר בגלל שאני חייב סיבה לחיות במקום הזה.
שנכנסתי היום למים והתקרבתי לגדר הרגשתי משהוא מוזר בגדר, חור בגודל של גופי נפער בגדר ונתן לי מקום לעבור, האם סוף סוף מצאתי את הדרך לצאת מהמקום הזה?
נכנסתי דרך החור מבלי לחשוב פעמיים ופתאום המים הפכו לשחורים וכעורים יותר, מלאים בפסולת.
מולי נשקף בית ענק וגבוה במיוחד, לידו עוד מספר בניינים זהים בדיוק לקודם, קופסאות עם גלגלים זזו על הרצפה השחורה שנראתה מלאכותית ורק מספר עצים נראו באופק.
יצאתי מתוך המים והלכתי לכיוון הרצפה השכורה שעלייה זזו הקופסאות האלו, ופתאום מאחד העצים האחדים יצא בן אדם, שערו היה אדמוני ועל אפו הוא ענד משקפיים ממש דומות לאלו שהיו לאחי הגדול.
"מה אתה עושה כאן?" ,האדם בעל השער האדום שאל אותי.
"אני..אני…לא יודע", עניתי לו בהיסוס, להפתעתי זכרתי את השפה בה נהגתי לדבר עם אחי הגדול.
"מה שמך?מאיפה אתה?", הוא בחן אותי ושאל.
" שמי הוא אדי, אני גר ממש מעבר למעיין השחור הזה, ממש כמה דקות משם יש שביל שמוביל למחסן בו אני גר", עניתי לו.
"אחרי המעיין השחור יש גדר, אתה רוצה להגיד לי שאתה ממעבר לגדר?", הוא שאל אותי.
"כן", עניתי לו במהירות והוא נראה לא בנוח ואז תפס את זרועי וסובב אותה, אך אני לא הרגשתי שום כאב.
"איך זה לא כואב לך?", הוא שאל אותי לאחר שכוחו נגמר והוא שיחרר את זרועי.
"עברתי דברים כואבים יותר מזה", עניתי לו והמשכתי ללכת.
"לאיפה אתה הולך?", הוא שאל אותי.
"למצוא את אחי הגדול", עניתי לו ללא לעצור את ההליכה, המשכתי ללכת במשך כמה דקות ואז הגעתי לרצפה השחורה ושום קופסה לא נראתה באופק ולכן החלטתי ללכת על הרצפה, המשכתי ללכת על אמצע הרצפה השחורה במשך כמעט דקה ובאופק נראתה קופסה עם גלגלים שמגיעה במהירות אל עברי.
מעניין אם אני לא ארגיש כאב אם הקופסה הזאת תפגע בי, שאלתי את עצמי והמשכתי ללכת במרכז הרצפה השחורה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה שהמקום הזה נראה יותר טוב מ.
תגובות (1)
יואו קראתי את הסיפור הזה לפני איזה שנה ועכשיו אני קוראת אותו שוב וה כזאת סגירת מעגל בשבילי. אהבתי ופעם ואוהבת עכשיו.