לתחרות שלmayaviner- גדר הזכוכית

"אין לי שם, מעולם לא היה לי אחד." אמרתי לו. "אנחנו ממוספרים."
"אז מה המספר שלך?"
"שלוש מאות שמונים וחמש," השבתי בשקט.
הוא הנהן. "למה ממספרים אתכם?"
"יותר קל לזכור את זה."
הוא רצה להתווכח אך דבר לא בקע מפיו. "ההורים שלך העניקו לך את השם?"
מבטי התיישר אליו. "אין לי גם הורים."
"ורגשות?"
"מהן?"
הרהרתי לרגע. "מה זאת אומרת?"
"רגשות, כמו אהבה או פחד, אתה לא חש קנאה?"
"לא."
"אז מהיכן הגעת?"
"מהצד השני של הגדר."
שום תגובה מצד החי. "אבל- אתה מת. איך זה שאתה מדבר, ואני רואה אותך."
"רצונך היה לראות אותי."
"כן."
עמדתי במקומי. "אין לי רגשות וגם לא הורים, גם לא שם ובית. כולנו אותו הדבר, ברגע שאנחנו מגיעים לצד השני של הגדר, הזיכרון שלנו נמחק, האישיות וכל דבר אחר.
אין בי שום זיכרון, אפילו לא קטנטן."
"אתה תחזור לעולם שלי?" שאל בסקרנות. "או שלא?"
"לעולם לא, אנחנו מליונים," השבתי.
פניו הרצינו. "כמה מכם יש?"
"אין סוף ויותר, הרבה מעל לכם, לחיים."
הוא הביט בי בסקרנות, רגש עליו הייתי יכול רק לחלום. "ולא נולדים תינוקות?"
ראשי נד.
"אתם מתים ומגיעים לצד השני של הגדר, התינוקות ממלאים את החלל אך לא את כולו. הרבה יותר מתים מאשר נולדים, צר לי."
"והיכן נמצאת הגדר?"
"היא בכל מקום, אפילו כאן."
"היא עשויה לבנים?"
"היא בלתי נראית."
"טוב…" עצר לרגע. "אני צריך ללכת, היה נחמד לדבר איתך."
הוא הנהן ונופף לי בחיוך, אילו היה יכול לגעת בי. הוא היה מחבק אותי, כך אמר.
כשהלך, הרגשתי. התגעגתי לחבר שלי. החבר מהצד השני.