— לתחרות של פפר- שלב 2

בערב יום שני אחד ישב קייל עם עוד אבעה חברים שלו במעגל. במרכז המעגל בקבוק זכוכית הסתובב והכריע מי יאתגר את מי ובמה.
כשהבקבוק הצביע על קייל אחד מחבריו הורה לו לעשות מעשה דיי נועז. כשקייל נרתע התחיל אותו חבר להתגרות בו, לצחוק וללעוג. לאחר רגע אחד קצר של עלבונות קייל ניסה לגרום לו לשתוק.
"אם אני הולך על זה, נראה גם אותך!" הוא צעק. אותו חבר נשאר המום לרגע אחד.
"אז נראה גם את אלכס!" צעק אותו חבר על מנת לערב עוד נערים במעשה.
בסופו של דבר, כל החמישה היו מעורבים, ולאחר כמה דקות של ויכוחים הם תכננו תוכנית מפורטת ונפרדו, כל אחד הלך לביתו.
קייל, כמו בכל יום, טיפס על מדרגות החרום שמחוץ לביתו ונכנס אל חדרו הרחב דרך החלון.
האתגר שחברו הציע היה לפרוץ לבית של זקן משונה שגר כמה רחובות ליד בית הספר של קייל. איש לא ממש הכיר את אותו הזקן, הוא נשאר שנים רבות בגדר תעלומה. הוא מעולם לא יצא מביתו, לא שמע מוסיקה רועשת, וכמעט לא היה אפשר לדעת שבכלל גר מישהו בביתו.
קייל היה מחוייב כרגע להכנס עם חבריו בדרך זו או אחרת אל תוך הדירה ולצלם את אותו הזקן ישן.
כמובן שמחשבה זו הטרידה את קייל אך זה לא מנה ממנו להתייצב בשעה שמונה בדיוק, השעה שמתחילים הלימודים, מול ביתו של הזקן.
כשהגיע לשם חיכו לו ארבעת חבריו מחוץ לגינה. אחד הגיש לו מצלמת וידיו.
"אתה תזדקק לזה" אמר בחיוך ממזרי.
"אני? חשבתי שאנחנו עושים את זה ביחד!" התעצבן קייל.
"למה אתה שואל? אין לך אומץ לעשות את זה לבד?" התגרה בו אחד מחבריו.
"בטח שיש לי! אבל זו לא היתה התוכנית." אמר.
"אני חשבתי שככה או ככה אתה מספיק נועז כדי לעשות את זה לבדך, אבל אם אתה מפחד לחרוג מהתוכנית המפורטת…" אמר אותו חבר העונה לשם אלכס.
"זה סתם טיפשי. כל התוכנית הזו טיפשית. אני הולך." אמר קייל עצבני, זרק את מצלמת הוידיו על הרצפה והתחיל ללכת על מהמקום.
"פחדן!" שמע מאחוריו וצחוקים התלגלו. מילות גנאי נוספות נשמעו מאחוריו. בין רגע קייל שינה את כיוון הליכתו ורץ בחזרה אל חבריו. הוא הרים את מצלמת הוידיו מהרצפה.
"חכו כאן, אני חוזר תוך פחות מחמדש דקות" אמר וטיפס מעל גדר העץ שהקיפה את הגינה.
כדי להגיע אל חלון ביתו קייל תפס בידיו את עמוד הצנרת החיצוני ובעזרת רגליו טיפס עד לחלון. כשנכנס אל תוך הבית רץ ישירות אל חדר השינה. הבית היה חשוך וריק. דממה מאיימת שררה והיה אפשר לשמוע כל רעש קטן. כל אחת מפסעותיו של קייל נשמעה רועשת ועוצמתיות. הוא פתח בזהירות את דלת חדר השינה החורקת והדליק את המצלמה.
למרבה הפתעתו, מאחורי הלדת הזקן לא ישן במיתתו, אלה ישב אליה וצפה בתמונה קטנה.
צווחה נשמעה מפיו של קייל כשהזקן נעץ בו את עיניו המכווצות. מרוב בהלה קייל מעד לאחור ונפל על ארונית עץ.
הזקן קם על רגליו כשכלי חרס החלו ליפול על הרצפה. אפילו מבלי לקום מהרצפה קייל החל לזחול לכיוון מצלמת הוידיו שנשמטה מידיו.
"מי אתה ילד?" התאמץ הזקן להגיד בקול צרוד. רגע לפני שקיל תפס במצלמה אותו אדם תפס בה וחיבה אותה.
"תחזיר לי אותה! היא שלי!" הורה לו קייל.
"לא לפני שאתה תגיד לי למה נכנסת אל הבית שלי."
"למה לא? אני יכול" צחק קייל. "אתה בסך הכל זקן עלוב" לעג לו.
"אומנם, אך בדרך כלל אני מעדיף להתעלם מכך." ענה הזקן. "גם לאנשים צעירים לא מגיע יחס כזה" המשיך.
"בו ילד, שב כאן" הזקן הצביע על כיסא עץ קטן. הוא הדליק את המנורות בביתו והתיישב ליד קייל. הוא הגיש לו כוס תה בלי סוכר ועוגיות.
"כעט, אתה מוכן להסביר לי?" ביקש.
"זה פשוט עניין אותי" שיקר קייל.
"אני עניינתי אותך?" התפלא הזקן.
"כן. אתה אף- פעם לא יוצא מהבית, לא אומר כלום, אני עובר ליד הבית שלך בכל יום ואני אפילו לא יודע איך קוראים לך." הסביר.
הזקן צחק מעט.
"אתה יכול לקרוא מיכאל" אמר.
"בפעם הבאה נסה לשקול צעדים בחוכמה." ביקש הזקן והחזיר את מצלמת הוידיו לקייל שלא באמת הבין למה הוא מתכוון.
"לפני שאני יוצא, אני יכול לשאול אותה שאלה אחרונה?" ביקש קייל.
"בטח" ענה.
"מה החזקת קודם, כשנכנסתי אל החדר שינה שלך?"
"תמונה" ענה הזקן בלי להרחיב במילים.
"כן, אבל תמונה של מי?" הוסיף לשאול הנער.
מיכאל קם על רגליו הצנומות והרועדות והחל לפסוע באטיות לכיוון חדר השינה. הוא הרים את התמונה מהרצפה. הזכוכית היתה סדוקה וכמה חתיכות ממנה נפלו ארצה. מאחורי הזכוכית היתה תמונה של נערה צעירה ויפה הנראת בת 16 או 17.
"זאת הבת שלי" הסביר מיכאל. "כשאני היתי צעיר גרתי לבד בבית הזה עם גרושתי. כשהיא עזבה אותי היא עברה לארץ אחרת ולא שמעתי ממנה יותר. אחרי שנתיים נודע לי כי היא נרצחה והילדה שלה הועברה אלי. הילי, ילדתה, גדלה בבית שלי עד שמלאו לה 17 שנים. לכבוד יום הולדתה השבעה עשר היא הלכה עם חבריה לכיתה בשעות הלילה המאוחרות. היא הבטיחה לחזור עד השעה שתיים, אך כשהגיע השעה היא לא חזרה. חיכיתי לה שעות אך היא לא שבה. משטרות חיפשו אחריה בכל רחבי אמריקה אך היא לא היתה בשום מקום, כאילו בלעה אותה האדמה. זאת התמונה היחידה שנשארה לי ממנה. היא צילמה אותה באותו יום הולדת, לפני 35 שנים."
"ואני שברתי אותה" נאנח קייל.
"זה נשמע שלעולם לא היה אכפת שנערה פשוט נעלמה" אמר קייל.
"לצערי אתה צודק" אמר מיכאל מנקה את שיברי הזכוכית הזעירים.
"ומאז שהילי נעלמה, לא עברת דירה? התחתנת שוב? הקמת משפחה?" שאל קייל בעניין.
"לעולם לא!" קבע. "לא ארשה זאת כל עוד אני חיי. הבית הזה, אותו הבית בו התחתנתי, אותו הבית בו גידלתי את הילדה שלי. ארבעת הקירות המתפרקים האלה הם הדבר היחיד שמחזיר אותי מעט אחורה, אל אותם ימים יפים." הסביר הזקן בקול צרוד וחנוק.
"אני מצטער" אמר קייל ויצא מדלת ביתו בשתיקה.
**
"עשיתי את זה" הוא אמר כשיצא מהבית וטיפס בקפיצה אחת מעלל גדר העץ.
חבריו צחקקו ביניהם.
"חכה שישמעו על זה בבצפר " לחש חבר אחד לשני והחמישה עזבו את המקום.
ביום למחרת, בבית הספר, אותה רביעיה ניסו שוב לאתגר אחד את השני.
הפעם אחד החברים של קייל הציע לו להיכנס שוב אל הבית של מיכאל הזקן ולצאת משם עם חפצים גנובים.
"מר. מיכאל הוא בן- אדם ממש נחמד!" התפרץ קייל וחבריו צחקו מסביבו.
"מר. מיכאל" ציטט אותו אחד החברים בלעג.
"באמת!" צעק קייל שוב.
"הוא עמוק, הוא מעניין, ואתם מטומטמים אם אתם חושבים שאני אפרוץ לו לבית רק כי אתם 'ציוויתם' עלי!" הוא קילל אותם ודמעה קטנה ברחה מעיניו.
"אתה בוכה?" שאל אחד בחצי חיוך.
"מאוחר מדי קייל" אמר אחד אחר. "כבר עשית את זה"
הוא לא ידע מה לענות, הוא ידע שהם צודקים וזה אכן מאוחר מדי.
"תעזבו אותי" הוא מלמל בכעס ורץ מחצר בית הספר, טיפס על הגדר הגבוה ונעלם.